"היום אני שומעת ערבית באופן אחר לגמרי"

בת 61, כפר ורדים | מנהלת היחידה לגניקולוגיה אנדוסקופית

בבית החולים האנגלי בנצרת

תמיד הייתי אדם סובלני ופתוח, אבל אני מודה שבמהלך ילדותי בחיפה התעצבו אצלי תפיסות מנוכרות כלפי החברה הערבית והן ליוו אותי באופן טבעי גם לתוך חיי הבוגרים. כששמעתי את השפה הערבית, הקונוטציה שלי הייתה לסרטים שבהם הדמות השלילית מדברת במבטא ערבי, או להיסטוריה הישראלית הרצופה במלחמות כנגד מדינות ערביות המקיפות אותנו.

המפגש עם אוכלוסייה שלמה המורכבת מבני אדם שהיו שקופים לי בעבר מעשיר אותי ומרחיב את דעתי מדי יום, ואני מודה על כך

יום אחד//

כשלפני חמש שנים הוצע לי להקים יחידה לגניקולוגיה אנדוסקופית בבית החולים האנגלי בנצרת, הבנתי שאני עוברת לעבוד במגזר הערבי. לא ידעתי בעצם מה מחכה לי, פרט לעובדה שאני מצטרפת למחלקה שרוב הצוות והמטופלות שבה הם ערבים. המחשבה הראשונית על עבודה במגזר הערבי לוותה גם בחשש, ובכל זאת - האופטימיות, הסקרנות והשאפתנות גברו.

היום אני יכולה לומר שהמפגש עם אוכלוסייה שלמה המורכבת מבני אדם שהיו שקופים לי בעבר מעשיר אותי ומרחיב את דעתי מדי יום, ואני מודה על כך. היום, כשאני בבית החולים אני שומעת (וכיום גם מבינה חלקי דברים) וחווה את השפה הערבית באופן אחר לגמרי. אני שומעת שפה רכה המשמשת לעידוד אישה לפני ניתוח; אני שומעת את המלים הנאמרות בלחישה ובתפילה ביחד עם משפחה מודאגת; אני שומעת שפה העוזרת להסביר בעדינות למטופלת על מחלה שהתגלתה אצלה ועל הטיפול שיידרש, או מהצד השני שפה המשמשת  לדרבן אישה בחדר לידה ללחוץ, ובהמשך לברך את הזוג הצעיר שזה עתה ילד.

למדתי שזו שפה שיש בה כל כך הרבה רוך, כבוד, תרבות, נימוס ואדיבות. כשאני הולכת כיום ברחוב ונתקלת באישה מכוסה בחיג'אב, לעתים עינינו תפגשנה ואנחנו נברך זו את זו.

מראה, שפה, מבטא, לבוש וצבע הם הדברים שהעין האנושית נחשפת אליהם ראשונה, והם שיוצרים אצל כולנו רושם ראשון על הזולת. אני בשאיפה מתמדת להשתפר, להיות אדם טוב יותר שרואה מעבר לחיצוניות. אני רוצה להיות מסוגלת להביט לנשמה, למחשבה, לרגשות, לצורך של מי שמולי ושל עצמי. כשאני מצליחה, והמבט שלי ושל המטופלת שיושבת מולי במרפאה מצטלב ושתינו מביטות זו לליבה של זו, בדרך כלל מתחילים לצחוק ונוצרת אחוות נשים. כשזה קורה, ללא קשר למה הייתה הבעיה הרפואית איתה אנו מתמודדות ביחד, אני מרגישה שהצלחתי.

שעה שעה//

5:00 - אני מתעוררת ברגע שמתחיל בחוץ ציוץ הציפורים, לפעמים אפילו לפני אור ראשון. אוהבת את הזמן השקט הזה של הבוקר. מתארגנת בנחת, כולל קפה הפוך מפנק על סויה, דואגת לארוחת בוקר לחתולים שלנו. מתלבשת לפי המתוכנן באותו יום – יום ניתוחים: ג'ינס נוח, כי בין כה וכה אהיה כל היום ב"scrubs" (בגדי חדר ניתוח).

7:30 - כל יום מתחיל במחלקה ישיבת צוות, ובהמשך יום ניתוחים: חלקם מתוכננים, חלקם דחופים. רבים מהם אני מבצעת תוך כדי הדרכה של סטודנטים לרפואה. כשאני יוצאת מניתוח בדרך כלל הסטודנטים נרגשים והחולה מתעוררת ומתאוששת. אני רוחצת ידיים, נושמת עמוק והולכת להתלבש, ואז יוצאת ומשוחחת עם בן הזוג שחיכה מחוץ לחדר הניתוח. בימים כאלה אני מרגישה שהייתה לנוכחות שלי בבית החולים משמעות.

16:00 - אני אוכלת את קערת סלט הטבולה שהכנתי בבית, עונה על מיילים, מכבה את האורות ונוסעת מנצרת למרפאה שלי בטבעון.

18:00 - את המרפאה פה עיצבתי בגישה שונה – אין שולחן ביני ובין המטופלות, החדר שלי מעוצב כסלון קטן עם כורסא וספה. החלטתי שאיני רוצה שיהיה משהו מפריד ביני ובין המטופלת ואכן זה מוכיח את עצמו.

נכנסות מטופלות. כל אחת סיפור שלם, עולם שלם, חיים שלמים. לפעמים זה משהו טריוויאלי, ולפעמים, כמו אתמול למשל, אני מרגישה ש"פגעתי בול" כשזיהיתי שהתלונה שבגללה הגיעה אליי קשורה לתרופה אותה החלה לקבל. כשזה קורה אני מרגישה תחושה אדירה של הישג, אפשר לומר אפילו אושר.

21:30 - אני בבית, אחרי מרק הפטריות ולבבות הארטישוק שהכינה חברה בזמן שאני הכנתי סלט כשבילינו ביחד ב"ארוחת ערב בנות". היום אני לבד, מול המסך, סורגת עוד כובע לעוד נכד. עם כל עין שעולה למסרגות המתח וההתרגשות של כל היום הולכים ונרגעים, ואחרי עוד כמה שורות אני סוגרת את היום והולכת לישון בסביבות עשר וחצי - אחת עשרה בלילה.

>> דוגמנית המידות הגדולות מרינה גורביץ': "במשך שנים ניסיתי לפצות על השמנמנות"

מרגע לרגע//

כשבתי הייתה בת שש, סבתי נפטרה. היו לי שתי סבתות אותן בתי הספיקה להכיר, ולשתיהן קראו חנה. האחת ילידת פולין (אנדז'ה) והשניה ילידת רוסיה (אניה). סבתי הפולניה עברה בגיל 50 סרטן שד, וכתוצאה מהטיפולים השונים עברה כריתת יד. עם יד אחת היא חיתלה נינים, קיפלה כביסה, פרסה לחם, נתנה יד לטיול ודאגה לעזור בכל מה שיכלה.

לאחר פטירתה, אמרה בתי בת השש: "אני לא מצליחה להבדיל – מי הייתה סבתא אנדז'ה ומי סבתא אניה?"

"סבתא אנדז'ה הייתה הסבתא בלי היד", עניתי לה.

היא הרימה אליי את עיניה ואמרה בתדהמה: "הייתה לך סבתא בלי יד?"

ומהסיפור הזה, שקרה באמת, מגיע המסר שלי לעצמי ולכן - בהביטכן על האנשים שסביבכן, וגם על עצמכן הבטנה גם פנימה. התמקדנה בעיקרי הדברים, ולא בטפל.

מכירה אישה שהיא השראה? ספרי לנו שנספר לכולן! women@mako.co.il