לכל הורה יש לפחות שני רגעים קשים בהורות שעליו להתמודד מולם בקור רוח, נחישות ופני פוקר: הראשון הוא כשהפעוט שואל שאלה שמביכה אותך ואתה פשוט לא יודע איך להגיב עליה (אל תטעו: "איך באים ילדים לעולם?" היא ממש לא השאלה המאתגרת ביותר). הרגע השני הוא כשהילד שלכם עושה משהו לא יפה בעליל ועליכם להגן עליו, ואל תטעו שוב - להשתטח בקניון כמו רווקה בת 30 על קברי צדיקים – זה לא הכי גרוע. השבוע מצאתי את עצמי מתמודדת עם שני הרגעים האלה בבת אחת.
יש לי שני ילדים: ניב היפהפייה והמושלמת היא בת חמש וחצי, ואם תשאלו אותה מה היא רוצה להיות כשתגדל, היא תענה: "מיכל שם טוב". רום, הבן שלי, בן השבע וחצי הוא יפיוף, ספורטאי וחכם להפליא שעונה קצת אחרת. השבוע למשל הוא בא אליי, וביקש: "אמא אולי תהיי רזה".
הרגשתי מבוכה שלא הרגשתי בחיים שלי, הרגשתי כאילו המלך עירום, כל העיר מוחאת כפיים והבן שלי הוא זה שמצביע וצוחק עליי.
בן של שמנה או בן של רזה - הילד שלי שאל אותי שאלה, והוא ראוי לתשובה ממש טובה. אני מודה שאני רחוקה מלהיות פרופסור עמוס רולידר, ואת הקורס של מיכל דליות עברתי בקושי, לכן התגובה הראשונה שלי יצאה מתסכול גדול. אמרתי לו: "טוב, בטח אמא של הילד הזה טיפשה, הא?"
למה אמא שמנה? ככה!
אלא שאז התאפסתי, לקחתי את רום למטבח, הושבתי אותו וראשית, התנצלתי על התגובה המהירה שיריתי מהמותן הנפלאה שלי. אז גם הצהרתי שיש לי הרבה מה להגיד לו בעניין הזה (תהיו בטוחים שיותר ממה שיש לי להגיד על איך באים ילדים לעולם, ועל איכויותיהם של הקונדום והפוסטינור). רום פתח עניים גדולות ומשתוקקות להרצאה, וקיבל ממני מילה אחת: "כי ככה!"
פאוזה. והנה ההמשך: "ככה, רום שם טוב, אמא שלך היא כזאת. שמנה. ומה היה קורה אם אמא שלך הייתה גבוהה או נמוכה, גם אותה היית רוצה לשנות? למה אנחנו תמיד צריכים לשנות אנשים? למה אי אפשר לקבל שאנשים הם פשוט שונים? אם אתה היית קצת אחר - היית רוצה שכולם ינסו לשנות אותך? רעיונות פורצי דרך מתממשים רק כשהם שונים; המצאות גדולות מתרחשות רק בזכות הסתכלות שונה ומבודלת; וזה נכון שאמא שלך קצת שונה מאחרות אבל זה גם מה שמיוחד בה".
לקחתי אוויר רק כדי להמשיך בנאום המשולהב שלי: "אתה יודע, רום, יש אמהות רזות שעובדות קשה להיראות כמו שאתה רוצה שאני אראה, והן עצובות ועצבניות. ויש גם אמהות שלא, שהן פשוט רזות. אני בחרתי, רום שלי, לחיות את החיים שלא כמו כולם, אלא כמו שאני חושבת שצריך לחיות. אני לא חיה ממקום של ויתור לעצמי, אלא ממקום של קבלה. אני רוצה ובוחרת בקיצוניות שלי רק כדי שאנשים ירגישו טוב עם האמצע, כי היום אין אמצע. היום יש קיצוניות: מצד אחת יש את הוונדרוומן המהממת גל גדול, ואני, במקרה הטוב, אהיה הפרזנטורית של פילסברי".
המשכתי להסביר לרום שאני לא רוצה שאחותו הקטנה תהיה אומללה בגלל מה שהיא כן או לא מכניסה לגוף שלה ואני לא רוצה שמידת המכנסיים שלה תעיד על הדימוי שלה לעצמה. הסברתי לו שהמדיניות שלי תשליך לדור הבא ולזה שאחריו. הסברתי לו שגם אישה שמנה יכולה להתחתן עם גבר חלומותיה, שהיא יכולה לעבוד בעבודה נחשקת, שהיא יכולה לרקוד, וללבוש צמוד, ולצחוק ולהרגיש בנוח. והכי חשוב – היא לא צריכה להתבייש.
רום ישב שם, והקשיב עד הסוף. הוא המשיך להסתכל עליי בעיניים הגדולות והחכמות שלו, ושתק. זה היה ברור - נפלתי עליו עם הרבה יותר מדי מידע. בכל זאת, יריתי בו עכשיו חתיכת נאום א-לה מרתין לותר קינג שלי, ופרשתי בפניו את כל ארסנל החוויות שלי כאדם ואישה שמנה בעולם. אני מצדי גם שתקתי, פתחתי עיניים גדולות משל עצמי וחיבקתי את הבן החכם שלי.
כמה ימים אחר כך אגב, רום חזר הביתה מבית הספר. הוא סיפר לי שהיום אמר ליוני מהכיתה שלו, שזה ממש בסדר שיש לו ריח רע מהפה. אחרי הכול, לא כולם דומים.
*מיכל שם טוב היא סטנדאפיסטית ושדרנית ברדיו דרום 95.8 FM ומגישת התוכנית "באה בטוב"
>> בפעם הקודמת: האם אדם שמן חייב להצחיק?
>> איך מתחילים עם אישה גדולה?
>> לכל הטורים של מיכל שם טוב: "גדולה בעיר הקטנה"