1. אלו שמאמינים שטוב לי כמו שאני אבל חושבים שבכל זאת צריך לדאוג לבריאות ושעליי להיבדק מדי פעם.
2. אלו שלא מאמינים שטוב לי כמו שאני וחושבים שעוד רגע הגוף שלי קורס מסכרת כמו בקאנדי קראש.
3. אלו שחושבים שאני נושאת לפיד חשוב וחיוני לדורות הבאים שעושה טוב לכל אדם בכל מידה כל עוד הוא בריא.
איך שלא יהיה, החלטתי לנדב את עצמי לטובת המדע ויצאתי לסדרת בדיקות מקיפה שתמצא אם אני שמנה ובריאה, או שהפחמימות עלו על גדותיהן והן מציפות את עורקיי ברעל מתוק במיוחד. אז התייצבתי בקופת החולים, חגיגית ומהודרת כמו שאני אוהבת. ראשונה קיבלה אותי האחות שביקשה שאשתין לתוך כוס. אני מצדי כבר נכנסתי לחרדות. היא חשבה שזה בגלל הבדיקה עצמה, אבל היא לא ידעה שהפחד הגדול ביותר שלי הוא להיחלץ ממחטב במקומות ציבוריים.
"אסתטית אבל סובלת מעודף משקל קיצוני"
לא היה לי נעים להגיד לה שזה קצת קיצוני לכנות את שמנמנת המחמד שלי כסבל קיצוני אבל למדתי שסייג לחוכמה שתיקה. אני בוחרת להשמיע את קולי רק כאשר הדם שזורם לי בעורקים יצעק שאני צריכה אינסולין דרך קבע. בינתיים, בזמן שהיא מברברת על עודף משקל, הבטן שלי מקרקרת. אחרי הכול, אני בצום כבר למעלה מ-12 שעות. אבל בדיוק אז, קורא לי הרופא ללשכתו והוא מתחיל ברצף שאלות מסוכן שלא שואלים אישה, במיוחד לא אחת רעבה.
אחרי שבירר אם הווסת שלי סדירה, שאל כמה אני שוקלת, מה הגובה שלי ומדד לי לחץ דם. אחרי שאסף נתונים, הוא שקלל אותם לידי חישוב ה-BMI המפורסם. שזה אגב אומר בראשי תיבות: "באמאשך מה יהיה?". מיד לאחר מכן, הוא צקצק בלשונו, הביט בי ואמר: "את חייבת לעשות כושר". עניתי לו שקראתי פעם שסקס זה הכושר הכי טוב ואת זה אני דווקא עושה. הוא לא צחק. לא הוא וגם לא הכיפה שעל ראשו שפתאום נראתה לי בולטת מתמיד.
שתקתי, יצאתי והלכתי למסור דם למדע. האת שהתלבשתי כל כך יפה, כי ידעתי שכדוריות הדם שלי מתנהגות בממלכתיות כשאני לבושה יפה ואפילו הגלוקוז שלי שולט בעצמו כשיש מחטב שמפזר את החלקיקים לכל אורך ורוחב ה-BMI. תוך שעה וחצי מצאו לי את הווריד, שזה אגב ממש מהר ביחד לפעם האחרונה שניסו למצוא את הווריד. בזמן שהדם זורם למבחנות, האחות הדוקרת מחמיאה לי שאני מאוד אסתטית. גם היא כנראה למדה שהמחמאה המקסימלית למצבי "הקטטוני" היא "אסתטית".
הדם ממשיך לזרום והיא ממשיכה להכות על חטא כשהיא חושפת בפניי את כל סוגי הדיאטות שמירי לא חסה המציאה. היא ממשיכה במונולוג ומפצירה בי שזו לא באמת דיאטה, אלא שינוי בהרגלי אכילה. וכל מה שאני מרגישה, ברגע הזה, הוא שאם עוד אדם אחד יגיד לי שאני חולה סופנית שסובלת קיצונית משומן, הגוף שלי יפסיק להגיב ויתקשה כמו קרמל.
פתאום התחלתי לחשוש: האם יכול להיות שהרופא, האחות והדוקרת צודקים?
תהיתי פתאום אם יש לי באמת מקור לדאגה, וניסיתי לחשוב שנייה מה נכנס לי לפה במהלך היום. אז העניין הוא כזה: אני לא תוקעת מבוקר ועד ערב - אחרי הכול אני ממש לא רוצה לעלות במשקל כי הבגדים יקרים בטירוף. אבל האמת היא שאני גם לא אוכלת מאוזן ומסודר. ככה זה שאת מסיימת הופעה בשלוש בלילה, מורעבת, ורק רוצה לפרק כנפיים והומפרייז. אני חיה על קולה זירו, משתדלת לא לאכול כמויות מטורפות ובעיקר לגוון. אז כן תמצאו אצלי שוקולד, וסטייקים וקוסקוס של אמא ופסטה. הכושר היחיד שאני עושה הוא כאמור סקס ואני באמת עובדת קשה, אז כנראה שגם שם מצליחה לשרוף כמה קלוריות. ואיפה אני מאזנת את עצמי? באנרגיות טובות תמיד וכל הזמן. אני מרגישה לפעמים כמו כדור בבאולינג: מתנהלת על ציר שבו אם אני חורגת לעתים ימינה, כאפה אחת שמאלה מיישרת אותי.
שעות מאוחר יותר, והמספרים והמדדים מופיעים במייל. אז ככה: הכל בסקאלה. גם הכולסטרול הטוב וגם הרע ואפילו הסוכר. באמצע. בריאה כמו שפנפנה חיונית, חרוצה וערנית. את הבשורות הטובות חגגתי עם חברתי קארין פז במסעדת ה"פאשה" ביום האהבה, לפני הופעה. אכלנו את כל התפריט, היא, הרזה, מיהרה לחזור לדיאטה אחרי הארוחה. אני בחרתי לקנח בפחזניות של אידלסון 10, וקרם שניט לשבת. ומה עכשיו? אני אמשיך לחיות בדיוק כמו שאני עושה עד היום עד שבדיקות הדם יוכיחו לי אחרת.
מיכל שם טוב היא סטנדאפיסטית ושדרנית ברדיו דרום 95.8 FM ומגישת התוכנית "באה בטוב"
>> בפעם הקודמת: "אמא, למה את לא יותר רזה"
>> לכל הטורים של מיכל שם טוב: "גדולה בעיר הקטנה"