לפני שבועיים היינו פה ודיברנו על מהפכה בענף האופנה, ואז באמת התהפכה הארץ. יונית לוי וכל כתב שאי פעם החזיק מיקרופון בחייו השתלטו על מסכי הטלוויזיה, משדרים בלופים אינסופיים כלום ועוד כלום ועוד כלום. שתדעו, מניסיון: זה ממש קשה לשדר כלום במשך 8 ימים רצופים 24/7 ועוד לפרוט כמו סינגולדה על מיתרי הסטרס שלנו.
אני, שעובדת בבאר שבע, אשקלון, אשדוד ותל אביב וחיה (או לפחות ישנה מידי פעם) באשכולות, אמא לשניים וסרבנית סטרס סדרתית, תיק-תק התאקלמתי במצב החדש. אין צורך לקטלג אותי כימנית או שמאלנית, כי אני לא יודעת מה אני. אני נעה על הציר הזה כל הזמן: פעם מרחמת על ילד שאיבד את אחותו במקרה הטוב, ופעם שואלת את עצמי אז מה הפתרון. פעם מתעצבנת מאמירות כמו "צריך למחוק את עזה ולפתוח פארק מים ענק", ופעם מבינה שאימהות ועסקים פה בארץ קורסים תחת הלחץ. אז בין מירי רגב לגדעון לוי מצאתי את המקום הטבעי שלי: באה בטוב.
עוד בערוץ הנשים:
- איפור תחת אש: איך להתאפר בדקה אחת?
- "כשאני מוזמנת לביתו של גבר אני מפחדת שיאנוס אותי"
- מהם הלבנים המושלמים בעיני נשים וגברים? הפתעה: ממש לא אותו הדגם
לאסוף את הילדים כמו בפקמן כל אזעקה
הבנתי שהמלחמה הזאת היא בתכל'ס לא ממש כוחות, כמו שהבן שלי אוהב להגיד, וההישג היחיד שלהם הוא בלוחמה הפסיכולוגית. ולכן אני לא נכנעת ולא אתן יד להורדת המורל. אני לוחמת ואעשה כל מה שביכולתי להרים את מצב הרוח לכל מי שמסביבי – קוראים, מאזינים, צופים ובכלל.
אל תתבלבלו, האופטימיות לא באה ממקום סטרילי. כמוכם, גם אני נתפסתי באזעקות בכבישים, וגם לידי יצאו אנשים מהאוטו ונעמדו כמו בצפירה. כמוכם, גם אני אספתי את הילדים שלי כמו במשחק פקמן כל אזעקה. כמוכם, גם אני צחקתי מהווטסאפ כששמעתי שטיל כמעט נפל בתל אביב אבל עשה אחורה פנה כששמע כמה עולה חניה.
אמרנו קומיקאית ושדרנית רדיו, לא? אז איזה כיף זה להיות שדרנית רדיו בתחנה עם רייטינג כמו שלנו, ולהשפיע על איכות חיים של עשרות תושבים. בתוכנית המשכנו לשדר "עסקים כרגיל": חילקנו חופשות זוגיות באילת למאזינים, ניגנו מוזיקה כיפית ומדי פעם יצאנו למבזק חדשות ואזעקות. ואז התחילו הטלפונים לבקשות סיוע, ועל כל טלפון של בקשת סיוע הגיע גם טלפון של אמן שרוצה לתרום, להתנדב, לבשל, לחבק את תושבי הדרום.
הסיפור הכי יפה בעיניי הוא על אייל שני, שהרים אליי טלפון ואמר לי שקול פנימי קורא לו לרדת להאכיל את תושבי הדרום. מצאתי את עצמי על משאית מטורפת, מצוידת ומזוודת היטב באוכל מכל המסעדות של אייל, יחד עם מנהלי המטבחים השונים שלו, גברי אלפא תל אביבים. הבאנו את תל אביב לנתיבות ולשדרות: ילדים, נשים, גברים וטף אכלו מעל 30 פיצות שאני אישית הכנסתי לטאבון על גחלים במשאית.
הגעתי באותו הבוקר עם שמלה יפהייפיה בצבע אפרסק ושיער מתוקתק, ותוך פחות מעשר דקות של חום אימים ובצק מעל הטאבון הפכתי למלוכלכת – אבל מבסוטית שיש לי חברים מופלאים ושאני מוקפת בגברים מהממים שעזבו הכל ובאו לעשות לנו רוז בלחיים.
אז מה? כן הפסקת אש, לא הפסקת אש - כנראה שנמתין לסיבוב הבא. מזל שעד אז יש לנו ארץ נהדרת.
מיכל שם טוב היא שדרנית ברדיו דרום וסטנדאפיסטית. המופע הבא שלה, 50 גוונים של גדול, יתקיים ב-11.8 בבית ציוני אמריקה, תל אביב