תשע בבוקר, יום חמישי, תל חדיד.
חמושה בנעליי ספורט וטייטץ, אני מתייצבת ביום כיף של מגמה צ'אלנג' בו יתבצעו המיונים למסע הנשי הראשון של החברה לאוגנדה. בעמדת ההרשמה תור ארוך של נשים. כולן מקבלות טישרט, כובע מצחייה ומדבקה עם מספר ושם.
אני בוחנת את הנשים סביבי: 300 בנות. צעירות, מבוגרות, אמהות, כמעט ילדות וסבתות – כולן מחכות בסקרנות להבין מי נגד מי ומה כולנו עושות פה, בטבע, מנותקות משגרת היום יום.
דרושות: נשים שיודעות להיות חלק מצוות
יפעת ייגר, האישה שעומדת מאחורי הפרויקט, מסבירה שהגענו ליום כיף, במהלכו ייבחרו את הנשים המתאימות למסע הנשים החוויתי מטעם מגמה צ'אלנג' . היא לא מחפשת פה את כישורי הנהיגה, הניווט או ההישרדות שלנו.
מה היא כן מחפשת? נשים שיכולות להיות חלק מצוות, כאלו שיש להן רוח טובה.
ייגר מציגה בפנינו את ורד, שרון ונויה שיצאו למסע הפורץ וישמשו הפעם כמדריכות במסע. כל אחת בתורה מספרת עם ברק בעיניים וקול נרגש על אפריקה שהיא חוותה. סיפורים על טבע מתפרץ, נוף פראי, יערות, אגמים, בננות ואננסים. סיפורים על מקומיים שגרים בבקתות בוץ ושומרים על חיוך גדול.
הן משתפות בחוויות מהלילות בהם התבקשו להיזהר מפני ההיפופוטמים (אלוהים, יכול להיות מוות יותר מגוחך מזה?) וכיצד העבירו שעות כשלצידן עדרים של זברות, אריות ופילים.
השעה רק 10, עוד לא התחיל יום המיונים, ואני נרגשת. צפויה לי חוויה מטורפת. איזה כיף שאני פה.
המיונים מתחילים. אנחנו מתחלקות ל-14 קבוצות, בכל קבוצה 20 בנות שמתפקדת כצוות בין תחנות מעבר. מדובר בתחרות בין הקבוצות, כך נאמר לנו. "אם תעבדו בעבודת צוות ותשמרו על מורל גבוה ורוח חברית, הסיכוי שלכן לנצח יגדל".
"הבטיחו לי יום כיף ואני מוצאת את עצמי תלויה באוויר"
בתחנה הראשונה אנחנו נדרשות לעמוד כגוש צמוד צמוד כשקושרים אותנו בחבל, כאשר המטרה היא להקיף כמה שיותר מהר את הסלע שעומד במרחק 15 מטר מאיתנו. אני מביטה ימינה ורואה את חנה, סבתא נמרצת וחמודה בת 55 שחוזרת בשנייה לפעילות שמתאימה הרבה יותר לחניכי צופים בכיתה ח' והיא עושה את זה כאילו זה הדבר הכי טבעי שיש לה לעשות ביום חמישי זה, עם אנרגיה שמספיקה לגדוד.
בתחנה הבאה, אנו נדרשות להלך בין שני חבלים, כשכבל מאבטח אותנו ואנו תלויות בין שמיים וארץ. כאן אני מתוודעת אל שלומית מעפולה. היא שולפת סיגריה.
הבטיחו לה יום כיף, ועכשיו היא צריכה ללכת באויר, זה לא נשמע לה הגיוני. בחורה רזה, עם עיניים חכמות. לא להאמין שמאחורי הגוף המושלם הזה עומדת אישה עם ארבעה ילדים, רק בת 31.
שלומית לא יודעת אם תצא למסע ואם היא מעוניינת בו. מאז לידת הבת הבכורה שלה (הורסת, ראיתי תמונות באייפון) לא לקחה יום חופש אחד. אמא במשרה מלאה. ליום המיונים הגיעה במקרה, כשנתקלה בטופס ההרשמה ב-mako. חשבה שזו הזדמנות ליום כיף.
אז כן, כיף לה להיות בטבע פה בתל חדיד ולהכיר נשים מעניינות מכל הארץ, אבל היא לא חשבה שתצטרך להלך לה כמעט באויר, ולסמוך על מירי שהכירה רק לפני שעתיים שתזרוק לה קריאות עידוד מלמטה.
בארוחת הצהריים, כשאנחנו שוב חזרה על הקרקע, אני מדברת עם עוד בנות מהקבוצה. כמו למשל הילה, בחורה שקטה עם חוש הומור נהדר שחזרה בתשובה לפני 15 שנה, היום מגדלת שלושה ילדים וילד נוסף שהוא בעלה, היא אומרת בצחוק. היא מודיעה למדריכה שלנו שאין מצב שהיא לא יוצאת. איכשהו אני מאמינה שהיא משיגה מה שהיא רוצה. ויש גם את מירי. היא מתגרשת מחרתיים (מזל טוב!), מאמנת כושר, חושבת שהמסע הזה יהיה יופי של מתנת שחרור מהשנה הקשה שעברה.
מה לעזאזל קשורים נחשי פתן?
נגמרה ההפסקה ואנחנו שבות לתחנות. מתחילה סופה שמעיפה את האוהלים המאולתרים. מזג האויר החליט לשחק אותה טרופי כהכנה למה שמחכה לנו באפריקה.
יורד גשם זלעפות והתחנה הבאה היא משחק זיכרון בתוך כלוב בו 3 נחשי פתן ענקיים. אני תוהה מה הקשר בין הרוח הטובה לה אדרש במסע, והנחש הזה שמסתכל עליי בקנטרנות, ומדוע לעזאזל אני צריכה להוכיח שהוא לא מפחיד אותי??
בחמש בערב אנחנו מתכנסות שוב ברחבה המרכזית, ואני מבחינה שנקלעתי למסיבה מאולתרת. נתי ניב, דיג'י ומתופפת יוצאת גם היא למסע, מחליטה להעלות את הטורים עם המוזיקה.
בפרץ ספונטניות פוצחות הבנות בריקודים ומתופפות על דרבוקות כשברקע מתנגן השיר "כל הילדים שמחים רוקדים". הבנות בטירוף.
יפעת לוקחת את המיקרופון ושמה סוף לקרנבל. זו העת להסביר לנו מה יקרה עכשיו.
300 בנות הגיעו ליום הזה, מתוכן רק 100 יצאו למסע. כולנו נקבל את התשובות בימים הקרובים. ואז זה יקרה – מסע ראשון יצא לאוגנדה כבר בסוף מאי הקרוב, שניים נוספים יצאו במהלך יולי.
מוזר, לפני שלושה שבועות הבוס שלי נכנס לחדר ושאל אותי "יש לך תוכניות ל- 30 במאי?"
בעודי תוהה אם יש כאן איזה מסר סמוי או כתב חידה, הוא שלף את ההכרזה "את נוסעת לאוגנדה למסע של מאגמה צ'אלנג', תצטרכי לסקר אותו מטעם האתר". הנהנתי וחזרתי מלאה בחששות לשולחן שלי.
חודש אחרי, אני עומדת על גבעה בתל חדיד, רטובה מהגשם, מלאה בבוץ, וכבר לא יכולה לחכות לרגע בו אנחת באוגנדה.
