תמר שנבל יושבת באוגנדה - מגמה צ'אלנג' (צילום: אסנת קרסננסקי, בשיתוף מאגמה )
אנחנו היכל התרבות של הטבע. תמר שנבל באוגנדה|צילום: אסנת קרסננסקי, בשיתוף מאגמה

כל הילדים קופצים רוקדים

מדי צהריים שיירת הג'יפים מחנה בצד הדרך להפסקה. צ'יק צ'ק מתחילה פריסה של מחצלות, בלוני גז, קרשי חיתוך ומצרכי מזון. ההתמקמות לצד הכפרים הקטנים עוברת מפה לאוזן, ותוך דקות ספורות אנחנו מוקפות בתושבי האזור שמגיעים לראות את האטרקציה – אלו אמנם רגילים לפלישה של נחש או ג'מוס, אבל בטח שלא ל-40 נשים לבנות וקולניות. בצהרי יום שישי כשאנחנו מוצאות עצמנו שרועות על מחצלת מוקפות בעשרות מקומיים, לוחשת לי סיגל, חברה מג'יפ מספר 9: "אנחנו היכל התרבות של הטבע".

קשה לתאר עד כמה הסיטואציה הזו סוריאליסטית: אנחנו אוכלות, מקשקשות או סתם רובצות, ומסביבנו התקהלות המונית של תושבי המקום – ילדים, גברים ובעיקר נשים. כולם עומדים בשקט גמור, ומסתכלים.  בתוך תיאטרון המבטים הזה, תחושת חוסר הנוחות מעיקה ומכבידה. אנחנו מרגישות כמו מיצג במוזיאון. אחרי 45 דקות פתאום צצה לה משום מקום ורד המדריכה, מלווה באיש מבוגר שאוחז כלי מיתר קטן. היא משקיטה אותנו, והאיש מתחיל לנגן. המנגינה שלו צלולה וקולחת, ובן רגע כולנו מתקבצים סביבו.

כאילו היה זה אות מוסכם, אחת הנשים המקומיות מתחילה להתנוענע עם המקצב, שורה של מבטי הסכמה בין כל ההמון הזה שביננו, ומיד כולם פורצים בחיוכים, וזזים יחד איתה. ארבעת הילדים שישבו מאחוריי, ובחנו עד כה את קציצות הירק בצלחתי (הם לא רוצים את האוכל שלנו, זה אוכל של לבנים, והוא פשוט מגעיל אותם) מזנקים ומתחילים לרקוד בהתלהבות. חלק מהבנות שלנו מצטרפות.

מגמה צ'אלנג' (צילום: אסנת קרסננסקי, בשיתוף מאגמה )
תיאטרון המבטים בפעולה|צילום: אסנת קרסננסקי, בשיתוף מאגמה

"מוזיקה מגשרת בין כל הפערים" הוא משפט תמים, על גבול הקלישאה. זו הפעם הראשונה שראיתי מול עיניי איך הגשר הזה נבנה. תוך שניות כל הקרח, המבוכה והקו הדק שהפריד ביננו נשברים כלא היו.

עוצמות של נשים

"כשגבר מתחתן באוגנדה, למעשה הוא קונה לעצמו פרד", מסבירה לנו ורד במהלך הנסיעה. המשפט הזה מהדהד בראשי במהלך הביקור שלנו בכפר דייגים וונסקו שבצפון אגם אלברט. בחום בלתי נסבל אנחנו נכנסות אל הכפר הקטן, בו כולם עוסקים ועסוקים בדבר אחד בלבד - סרדינים.
אל הכפר מכניס אותנו הצ'יף של האזור. משהו בין יו"ר המועצה לראש המאפיה. הוא מכיר לנו את אשתו הענקית וחברותיה לעבודה, ואחרי שהן שקיבלו אישור במבטו לכך שאנחנו אורחות רצויות, הן מקבלות אותנו בברכה ומסבירות את המתרחש.

נשים עובדות - מגמה צ'אלנג' (צילום: אסנת קרסננסקי, בשיתוף מאגמה )
תפקידן של הנשים לעבוד וללדת. נשות אוגנדה|צילום: אסנת קרסננסקי, בשיתוף מאגמה

את הדגה הם סוחבים בגיגיות ענק מסירות הדייג שבאגם אל כרי הדשא, שם יעסקו הנשים בניקיון וגירוד הקשקשים. את הדגים הנקיים יסחבו שוב, הפעם אל ערימות ייבוש. כולם פה בלי יוצא מן הכלל עובדים קשה, אבל אלו שנושאות בנטל הן הנשים. הן עובדות קשה, חלקן עם ילד קשור על גבן, כל זה כשהן זקופות קומה, עם גב מתוח וכתפיים משוכות לאחור.

אנחנו מסתובבות שם בתוך האנדרלמוסיה, ומתקשות להכיל את כל המראות והריחות – גברים מגיעים עם סירות דייג ורשתות עמוסות וכבדות, הנשים מתרוצצות עם גיגיות ענק על ראשן, בינהם מרבדי כביסה צבעונית שמונחת לייבוש על העשב, משטחי סרדינים, הררי קשקשים, וצחנת דגה בלתי נסבלת שעולה מן הקרקע.

"תפקידן של הנשים באוגנדה הוא לעבוד", אני שוב חושבת על ההסברים של ורד, "ויש להן עוד תפקיד – להביא ילדים לעולם". בחלק מהשבטים כאן הרעיון שאשה תהנה ממין לא יעלה על הדעת, ומילת נשים היא מנהג שעדיין נמצא אצל אוכלוסיות מסוימות.

נשים באוגנדה - מגמה צ'אלנג' (צילום: אסנת קרסננסקי, בשיתוף מאגמה )
"כשגבר מתחתן באוגנדה, למעשה הוא קונה לעצמו פרד"|צילום: אסנת קרסננסקי, בשיתוף מאגמה

חלק מהרעיון במסע שלנו הוא העצמת נשים. בתוך בליל המראות אני חושבת שוב כמה הדיון בהעצמה נשית רחוק מכאן, ואולי בעצם מדובר על עוצמות של נשים. הנשים פה נולדות לתוך מציאות קבועה. הן מנהלות את משק הבית, עובדות בדיוק כמו הגברים (אם לא יותר), ובנוסף מגדלות את הילדים ביד רמה ובשקט מופתי. אני תוהה האם למישהי מהן תהיה אי פעם ההדדמנות לצאת מהכפר המוזר הזה, לראות אפשרויות אחרות, והאם כל זה בכלל מעסיק אותן.

הכח שבהקשבה

בסוף השבוע אנחנו מגיעות אל אזור קיבלה, מקום עוצר נשימה המשקיף על רכס הרי הרווינזורי, בין מטעי תה ויערות גשם סבוכים. על חלקת דשא של חוואי מקומי מקימות את האוהלים שלנו, וזו חלקת גן עדן, לא פחות ולא יותר.

אחרי ארוחת הערב מתכנסות הבנות במעגל גדול. צוות 11הכין ערב חברתי, ואחרי יום יחסית רגוע יש אוירה נינוחה. אנחנו מתבקשות לספר סיפור אישי מהחיים, כזה שנסכים לחשוף, ואולי גם ישמש כאיזה מסר. באוויר עומד זרם הססני קל, ומבוכה שמשתקת אותנו לדקות ספורות, ואז זה מתחיל.

לאט לאט מתחילות הבנות לספר, כשמסביב שקט מוחלט. במשך שלוש שעות יוצאים הסיפורים – זו על ההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן של בנה, זו על מאבק ארוך וסיזיפי בהפרעת אכילה. אחת משתפת בסיפור אהבה קצר ואינטנסיבי שהוציא אותה לגמרי משיווי משקל, ועוד אחת קורעת את כולנו מצחוק עם סיפור על מקרר מקולקל, ועל טכנאי שלא הצליח לפתור את התקלה, אבל היום הוא בעלה. יש כאן סיפורים על אהבה וקריירה, אובדן ושמחה, סבל והשלמה.

כל הבנות - מגמה צ'אלנג' (צילום: אסנת קרסננסקי, בשיתוף מאגמה )
פתאום כולן יושבות בשקט ומקשיבות. נשות מגמה צ'אלנג'|צילום: אסנת קרסננסקי, בשיתוף מאגמה

וככה בתוך מעטה הציניות והקוריוזים, הצחוקים שלנו פה ביחד והעין שלי שאוהבת להסתכל מבחוץ, גם אני מוצאת את עצמי מספרת משהו שעד כה היה אישי שלי, ופתאום הופך לו לנחלת הכלל (הייתי מפרטת, אבל הקוראים פה הם לא חבורה של  נשים שלא התקלחו שבוע, אנחנו לא במקום אקזוטי באוגנדה, ואף אחד מהקוראים לא סיפר לי משהו פרטי משלו - אז תשכחו מזה!).

קצת קשה להאמין איך חבורה שכבר שבוע לא סותמת את הפה לרגע וסובלת מהפרעת קשב פסיכוטית, יושבת בשקט ומקשיבה בלי טיפת שיפוטיות או יומרה. שוב אני מגלגלת לי בראש את צמד המילים העצמה נשית. אולי לזו הכוונה? היכולת של חבורת נשים להקשיב ולתת כח מתוך ההקשבה?
כנראה שהיינו צריכות להרחיק עד אוגנדה, לספוג מראות, ריחות ונופים כדי ללמוד שוב בצורה הכי פשוטה שיעורים בסיסיים בלהיות בני אדם, או פשוט ללמוד את הכח שיש בלהקשיב לאחר.

>> לטור הקודם של תמר 
>> למתחם מגמה צ'אלנג'