דגמ"ח וסווטשירט לבן??
החשש השני, התעמעם קלות עם מפגש הצוות שלי, צוות 2 (או אם תרצו, צוות תות). הג'יפ במלכת המדבר הוא כמו בית. ובנות הג'יפ הן כמו משפחה. ובמשפחות כמו במשפחות יש חילוקי דעות ואי הבנות אבל בסופו של יום, כולם דואגים לכולם. זה המקום שלך להיות פתוחה ואמיתית. פשוט להיות עצמך.
הדחקתי והדחקתי עד שלא נותרה עוד ברירה. יום הטיסה התקרב ובא. צריך להתחיל לארוז. אתגר נוסף שהגיע הרבה לפני ביקורת הדרכונים הוא איך אורזים לשבוע בשטח? או לפני כן: מה זה בכלל שבוע בשטח? איך אני אמורה להסתדר רק עם שלושה זוגות נעליים? איך אני אמורה להסתדר בלי תיק האיפור שלי? והכי הכי חשוב, איך אני אמורה להיראות בלי הבגדים שלי, שמיותר לציין שדגמ"ח לא נכנס שם? החלטתי לקחת נשימה עמוקה ולהיות ממושמעת. ארזתי בדיוק לפי ההנחיות שקיבלנו ממדריכת המסע במפגש המקדים. "בצניעות, בצניעות, בצניעות", המנטרה שלה הדהדה לי.
לקחת כמה שפחות ורק מה שחייבים
כל המסע הזה הוא התמודדות עם הלא מוכר והלא ידוע. מנהלת המסע, המדריכה המקומית וכל שאר הצוות שומרים באדיקות על עמימות. ממש כאילו מדובר במפעל טקסטיל בדימונה. את קמה בבוקר ולא יודעת מה מצפה לך בהמשך היום. אין לך ברירה אלא לוותר על השליטה בכל דקה ודקה שאנחנו כה מורגלות אליה בחיי היומיום העמוסים שלנו. ואם את לא יודעת מה מצפה לך, את גם לא יכולה לפחד מראש ממה שהולך לקרות. פשוט כי אין לך מושג. את מגיעה לפעילויות האקסטרים ופשוט מתמסרת. מתעלה מעל הפחד ומנצחת אותו ואת עצמך. את עולה על ההגה מבלי לדעת לאן פנייך מועדות אבל את לא חוששת כי את חלק משיירה וכמילות השיר: "רכב מחכה לרכב היי יייאייי".
תמיד מכרו לנו שאישה לאישה זאב
בכל יום שעבר, הרגשתי איך הקבוצה מתחברת יותר ויותר. כל אחת עם מה שהיא עוברת, כל ג'יפ והחוויות הפנימיות שלו, והקבוצה כולה יחד עם הצוות האחראי. כולן, חוות כל כך הרבה חוויות, רגשיות ופיזיות. העדינות, הדאגה של כולן לכולן מעוררת בי התרגשות. במשך שנים דואגים לספר לנו שנשים הן האויב מספר אחד של עצמן. שאישה לאישה, זאב. ושלושים נשים ביחד, שאלוהים ישמור. השבוע האחרון לימד אותי שכשנשים מפנות את הכוח שלהן לעזור אחת לשנייה, להיות חזקות יותר ביחד, הן מנצחות הכול. הן מלכות אמיתיות. לא פלא שיש כאלה שלא רוצים שנגלה את זה.
>> רוצה גם? עלייך להזדרז כי יום המיונים האחרון מתרחש ב-18 ביולי, עוד רגע מעכשיו. אז למה את מחכה?