לא שמעתי כלום בתור ילדה. אבל איכשהו רק בגיל 15 גיליתי שאני חרשת

את השמיעה שלי איבדתי כילדה, למרות שאף אחד לא שם לב שאני לא שומעת. האמת? גם אני לא שמתי לב. הייתי ילדה פעילה מאוד, חברתית, מוכשרת ויצירתית. שום דבר לא העיד שמשהו לא בסדר איתי. כמעט.

העירו לי שאני חולמנית. כשחברות קראו לי מלמטה, אחותי הייתה דוחפת אותי: "דורית תרדי כבר, קוראים לך כבר המון זמן". כששיחקנו בשכונה "טלפון שבור", הייתי אני זו שמשבשת את המילים באופן קבוע ומתווכחת שלא אני האחראית לשיבוש. את האזעקות של מלחמת ששת הימים לא שמעתי: כפכפי העץ מהקומה מעל, שהיכו בחדר המדרגות עם כל אזעקה, היו הסימן עבורי לרדת למטה.

במשך השנים, אני מניחה, פיתחתי אסטרטגיות להסתיר את המגבלה. תירוצים מכל סוג אפיינו את הילדות שלי. מישהו ביקש מלח בשולחן האוכל והגשתי לו כוס מים? לא הקשבתי. חברים קוראים לי ואני לא שומעת? לא שמתי לב. היו כאלה שחשבו שאני סנובית ולא מגיבה, אחרים שאני לא מנומסת. לא מעט שאלו אותי איפה נולדתי כי יש לי מבטא זר. הוריי נהגו לתרץ עבורי במילים: "כשהיא רוצה היא שומעת מצוין".

"בגיל 15 הלכנו סוף סוף לרופא. הוא כיסה בכף ידו את פיו, ולא הבנתי כלום ממה שאמר. הוא אמר שאני פשוט קוראת שפתיים. הוריי ואני היינו בשוק"

היום אני חירשת לחלוטין בלי השתל. גם אם יעמדו לידי, לא אדע שמדברים אליי. אבל ההתחרשות שלי הייתה הדרגתית, ואפשרה לי לקלוט שפה ולדבר. בילדותי סף השמיעה שלי אפשר לי לשמוע צליל, אבל לא להבין מה אומרים; אם הייתי בקרבת מישהו ושמעתי שאמר משהו, כדי להבין הייתי צריכה להסתובב.

ילדים קטנים מדברים עם הפרצוף מול ההורים שלהם. בגיל 15, כשהלכנו סוף סוף לרופא, הוא שאל אותי איך אני שומעת בלילה. חשבתי שהוא מתכוון שאולי אני שומעת יותר טוב כששקט, ואז הוא כיסה בכף ידו את פיו. לא הבנתי כלום, והוא אמר שאני פשוט קוראת שפתיים. הוריי ואני היינו בשוק.

התברר שאני סובלת מפגיעה עצבית שגורמת לליקוי השמיעה שלי. תקופת ההכחשה הסתיימה, והתחילה תקופה קשה ממנה באלפי מונים: תקופת ההסתרה. לאורך שנים המשכתי לחיות כשאני מדחיקה את המוגבלות שלי לשולי התודעה. מכסה עליה במשחקי מילים, בהומור. בתיכון, למשל, למדנו למבחנים אני, חברתי הטובה והחבר שלה, כשלישייה. צחקתי על זה שאידיאלי ללמוד איתי, כי בזמן שאני פותרת תרגיל באלגברה הם יכולים להחליף דיבורים אינטימיים ואני לא אשמע כלום. ההומור היה יותר בסביבה הקרובה והבטוחה.

את התואר הצלחתי לעבור בעיקר בזכות סיכומי הרצאות של חבריי ללימודים. בעצמי לא הצלחתי להבין כמעט דבר - איך אפשר לקרוא שפתיים של מרצה שעומד רוב הזמן עם הגב לכיתה?

כשהכרתי את בעלי עוד היו לי שאריות שמיעה, אבל אחרי אחת הלידות התחרשתי לחלוטין. הילדים גדלו עם אמא לקוית שמיעה, והתמודדו עם זה מלידה. כולם תיקשרו איתי בשפת הסימנים והם מכירים אותי מצוין כך שהבינו אותי.

ניצחתי את החירשות

בשלב מסוים עשיתי רילוקיישן בעקבות בעלי לשוודיה. שפה חדשה, מדינה חדשה, ואני - שלא יכולה לקרוא שפתיים כי אינני מכירה את השפה - חוויתי קשיי הסתגלות ובנוסף לא הצלחתי למצוא עבודה ולהתפרנס שם.

גיליתי שבשוודיה כמעט לא מיוצרים משחקים חינוכיים לילדים והיזמית שבי התעוררה. התחלתי לייבא משחקים חינוכיים מתורגמים והקמתי מערך הפצה ושיווק לגני הילדים ולבתי הספר. לראשונה הרגשתי שניצחתי את החירשות: הצלחתי לרגע להרגיש שייכת, לחוות הצלחה אמיתית.

"כשהגשתי מועמדות לתפקיד ניהולי בכיר יותר, מנהל האגף שלי אמר: 'תצטרכי להיות בישיבות הנהלה, אנשים שם מאוד לא סבלניים והם ירצו שתשמעי מיד ותעני מיד'"

לאחר כמה שנים חזרנו ארצה והתקבלתי לעבודה באחד הבנקים הגדולים בישראל. השמיעה שלי התדרדרה עד שנותחתי ובאוזניי הושתלו שני שתלים שבלוליים שהביאו לשיפור משמעותי בשמיעה. אחרי למעלה מארבעים שנות שמיעה לקויה מאוד, הצלחתי לשמוע כמו שצריך.

בשלב מסוים הבנתי שלא אוכל עוד להתקדם בעבודתי בבנק והרגשתי את פגיעתה במלוא העוצמה של תקרת הזכוכית. השמיעה שלי, אומנם, בכלל לא הייתה קריטית להצלחה שלי - אבל תפישת הלקות על ידי המנהלים שלי כן הייתה. כשהגשתי מועמדות לתפקיד ניהולי בכיר יותר, מנהל האגף שלי אמר: "תצטרכי להיות בישיבות הנהלה, אנשים שם מאוד לא סבלניים והם ירצו שתשמעי מיד ותעני מיד".

היום כואב לי על זה כאב כפול. למרות שהייתי סופר מקצוענית וזכיתי בתעודות הצטיינות, האפליה עדיין הייתה שם. אני מתחרטת גם שלא נלחמתי. ייתכן שהיום, עם המודעות והשיח על שילוב אנשים עם מוגבלות, זה אולי לא היה קורה.

אחרי שעזבתי את הבנק, היזמית שבי התעוררה שוב. בחרתי להצטרף לצוות ההקמה של סטארטאפ חברתי בשם winwork שמטרתו לתת לאנשים המתמודדים עם מוגבלות ונכות את הכלים הנדרשים כדי שיוכלו לפתוח עסק עצמאי משלהם ולאפשר להם לחוות הצלחה ולקדם את תחושת הערך העצמי שלהם.

לאחר שהרגשתי בעצמי עד כמה עולם התעסוקה מאתגר עבור אנשים עם מוגבלות, היה לי ברור שסטארטאפ כזה הוא חיוני. גם כיום הרבה מהאנשים עם מוגבלות בישראל, מוכשרים ומשכילים ככל שיהיו, לא מצליחים למצוא עבודה כשכירים. היום אני זוכה להיות במקום שעושה שינוי - עבורי ועבור אלפים כמוני. אנחנו אומנם שונים, אבל לכולנו מגיעה הזכות להתפרנס בכבוד והרבה מעבר לכך - לשאוף למצוינות ולהגיע להישגים בחיינו, עם ולמרות המגבלה; לחזק את הערך העצמי שלנו, למצות את היכולות שלנו, וליצור מהעולם הזה מקום טוב יותר.