ב-30 בדצמבר בשנת 2010 בשעות הבוקר, עמדתי יחד עם חברותיי ממרכזיי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ברחבי הארץ מחוץ לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וחיכינו במתח להכרעה במשפט נגד הנשיא לשעבר קצב. עבורנו ועבור הרבה אחרים זו הייתה שיאה של הפרשה שהחלה ארבע שנים קודם לכן.
בשלב מסוים יצא מישהו מהאולם והכריז "קצב אנס!" ובתגובה נשמע גל אדיר של זעקות שמחה והקלה. הרעש הזה, שלא אשכח בחיים, מגלם יותר מכל רגע מכונן בהיסטוריה הישראלית במאבק באלימות מינית. לאחר ארבע שנים של ויכוחים ציבוריים על מהי הטרדה ופגיעה מינית ואיך היא נראית, ומהות יחסי הכוח, קיבלנו סוג של צדק. הזעקות שלנו היו זעקותיהן של מאות נפגעות שלא זכו לרגע הזה, שלא קיבלו הכרה ותיקוף חיצוני לפגיעה שחוו. הכרעתו של בית המשפט ביום הזה סימלה שעברנו כברת דרך. שיש צדק.
בשבוע שעבר חזרתי לרגעים המכוננים האלה כשצפיתי בסדרה "אלף" והמחשבות נדדו ל"מה השתנה" במציאות בשטח. העולם של היום הוא לכאורה לא אותו עולם, מאז הכרעת הדין הרבה מים זרמו בנהרות ה-#MeToo, ופגיעה והטרדה מינית הן תופעות ידועות שלא יורדות מסדר היום הציבורי, כמו גם מאמצעי המדיה והתקשורת, וכמובן מהרשתות החברתיות.
אנחנו יודעות שחלק קטן מהנפגעות בוחרות לדווח או להתלונן. ההערכות הן כי בין 6-10 אחוזים בלבד בוחרות לפנות למשטרה. זה אחוז מזערי מכלל הפגיעות, ומשמעותו היא כי רובן המוחלט נשאר לא מדווח. במחקר שערכנו באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בשנת 2018 בעקבות קמפיין #למה לא התלוננתי, נמצא כי אחד החסמים העיקרים שמונע מנפגעות ונפגעים לחשוף את הפגיעה, לדווח או להתלונן בגינה - הוא קיומם של יחסי כוח. הסדרה מדגימה היטב את כוחו העצום של הנשיא לשעבר קצב ויותר מזה את הכוורת שמסביבו שהצטרפה למכונה המשומנת והמניפולטיבית שמונעת מהנפגעות לדווח או לפעול בעקבות הפגיעה. במכונה זו "העומדים מהצד", מי שנמצא או נמצאת בסביבה ולא עושה דבר כדי להפסיק את הפגיעה, מצטרף גם הוא למארג הכוחות שפועל כדי להכניע עובדת אחת, שהיא בדרך כלל חלשה בארגון.
הפרקטיקות, דפוסי הפעולה החוזרים ונשנים, שבהן עשו שימוש קצב ופמלייתו, הודגמו בצורה מדויקת בסדרה. תחילה, התקרבות בנחמדות ונדיבות אין קץ תוך כדי העצמת הנפגעת לעתיד, בהמשך ולאחר שהתשתית הוכנה מגיעה התקיפה, ולאחר הסירוב או אי שיתוף הפעולה של הנפגעת - ריחוק, מידור, השפלה והכנת תשתית ביטוחית המפרקת את יכולת ההתנגדות או הפעולה העתידית שלה. הסדרה מנגישה לצופה גם את המחירים הכבדים שמשלמת מי שבוחרת להתלונן, ולא רק היא, אלא גם הסביבה שלה, בני המשפחה וכל מי שקרוב אליה ומהווה חלק מעולמה. פגיעה מינית היא כמו אבן במים, יש לה אדוות רבות, כולן מושפעות בדרכים כאלה ואחרות ממעשה הפגיעה.
הרבה דברים לא השתנו מאז פרשת קצב, אבל אנחנו רואות במהלך השנים גם ניצנים של שינוי. אחד מהם הוא ארגונים שלוקחים אחריות על מה שמתרחש במסגרת הארגון שלהם. בעשור האחרון היינו שותפות למספר מהלכים שבהם ביקשו ארגונים לזהות ולאפיין פרקטיקות של הטרדות ופגיעות מיניות המתרחשות במסגרתם, שלא חששו להכיר בזה שהטרדות מיניות מתרחשות בכל ארגון, ורצו ולהסיר את הלוט מעל האופן שבו הן מתרחשות כדי לאפשר שינוי ומניעה. בין היתר, באמצעות שינוי התשתית, כאשר ההנחה היא כי פרקטיקות של הטרדה ופגיעה מינית נראות אחרת בכל ארגון בהתאם לדפוסי העבודה וההתנהלות שלו. זיהוי הפרקטיקות הארגוניות שבאמצעותן מתרחשות הטרדות מיניות ושיום שלהן מאפשר גם ל"עומדים מהצד" לזהות אותן כשהן מתרחשות, והן מקדמות עשיית מעשה כדי להפסיקן. מהלך שכזה הוא אחת מהדרכים שבהן ניתן לקדם מניעה של הטרדות מיניות ולשנות את דפוסי הכוח הקיימים בארגונים ומהווים תשתית מאפשרת עליה צומחות ההטרדות.
ככל שארגונים יפעלו במסגרת האחריות שלהם לשבש את התשתיות שעליהן צומחות פגיעות והטרדות מיניות, ויביטו באומץ לתוך מה שקורה אצלם - כך ייקטן הסיכוי לקיומם של מטרידים סדרתיים דוגמת כוכב הסדרה והאזרח מספר 1 לשעבר.
הכותבת היא מנהלת תחום המחקר באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.