היא נולדה בארצות הברית, להורים ילידי הארץ שנסעו לחפש את מזלם מעבר לים, והייתה בת שנתיים בלבד כשהוריה נפרדו. מאז נעלם האב מחייה כמעט לחלוטין. בזיכרונותיה נצרבו הבטחות לביקורים שמעולם לא קוימו, וגם היום ההוא שבו שבה מהגן ומצאה את כל החפצים שלה ושל אימה ואחותה ברחוב – אביה מכר את הדירה ופשוט השליך אותן ממנה. כשבגרה תיארה בפני חברותיה הרבות את אביה כאדם נוקשה, אגואיסט, מנוכר וקמצן. למרות זאת, כנראה מונעת על ידי איזשהו צורך פנימי למצוא ולו קמצוץ של אהבה באיש שהביא אותה לעולם, ביקרה אצל אביה בארצות הברית כשנסעה עם חברה לטיול תרמילאיות בחו"ל. הן לנו בבית הארחה ומדי פעם בפעם נפגשו עם האב לארוחות במסעדות, ובסופו של הביקור בן השבועיים הגיש להן האב חשבון בסך אלף דולר. לבתו הסכים לעשות הנחה של 50 אחוז.
לאחר הגירושים, שבה האם עם בנותיה הקטנות לארץ, כדי להיות קרובה למשפחתה הגדולה והחמה. במשך כל השנים עבדה קשה כדי לפרנס בכוחות עצמה את שתי בנותיה. האב, שניתק קשר, גם לא שילם מזונות. כששירלי הייתה בת ארבע, עברה אחותה, שהייתה אז בת שש בלבד, תאונת דרכים קשה. היא התאוששה לאחר שנים רבות של טיפולים.
האם החליטה לחזור עם בנותיה לארצות הברית, אך הגורל האכזר המשיך לרדוף אחריהן. כשהייתה שירלי בת חמש-עשרה, התגלה בראשה, באיחור גדול, גידול שהוביל לאובדן השמיעה באוזן ימין. זמן לא רב אחר כך התגלה גידול אלים בקיבתה של אימה. שירלי הייתה בת שש-עשרה בלבד כשאימה נפטרה. היא ואחותה נשארו כמעט לבדן בעולם. אימה הותירה את כל רכושה לבנותיה ומינתה את בני משפחתה כנאמנים על רכושה של שירלי עד הגיעה לגיל 25.
ולמרות כל מה שעברה בחייה, שירלי סירבה להיות קורבן. היא חזרה לישראל ובנתה חיים חדשים, מוקפת במשפחתה האוהבת ובחבריה הרבים, שתיארו אותה כפצצת אנרגיה תאבת חיים. כמורה ליוגה טיפלה בנכים, ואת זמנה הפנוי הקדישה לאהבתה האמיתית: שירה. בגיל 32, אחרי שהקליטה כמה שירים, החליטה שהגיע הזמן להגשים את החלום ולהפוך את התחביב למקצוע. היא טסה לטוקיו, שם חיכה לה מפיק מקומי שהבטיח שיעזור לה לפתח קריירה בין-לאומית.
שבוע בלבד הספיקה שירלי ליהנות בטוקיו. בסופה של מסיבה, כשעשתה את דרכה חזרה לבית המלון, התנגש המפיק שנהג במכונית בעמוד חשמל. הוא יצא מהתאונה עם שריטות קלות בלבד, שירלי – עם גולגולת מרוסקת. מצבה הוגדר אנוש.
שירלי אושפזה בבית חולים בטוקיו, מורדמת ומונשמת. בשל מצבה, עברו ארבעה ימים עד שדבר התאונה נודע לבני משפחתה. שניים מבני דודיה בארץ ודוד בן שמונים מארצות הברית עלו מיד על המטוס לטוקיו. בארץ נשאר חמ"ל ענק של בני משפחה וחברים, שהתגייסו כדי להחזיר את שירלי בהקדם לישראל ולטפל בה כאן.
אלא שכשהגיעו קרוביה של שירלי לבית החולים בטוקיו, הם גילו לתדהמתם שהיה מי שהקדים אותם. האב הנעלם, שקיבל מבית החולים הודעה על פציעתה של בתו, התייצב ליד מיטתה ולקח חסות על הטיפול בבת שלא הכיר. "אם היא הייתה כותבת תסריט לסרט אימה", אמרה אחת מחברותיה הקרובות של שירלי, "כך הסרט הזה היה נראה. האישה שאף פעם לא הרשתה לעצמה לאבד שליטה, נשלטת עכשיו על ידי האיש שאמלל את חייה".
***
מה שקרה משלב זה ואילך אכן נראה לפרקים לבני משפחתה של שירלי ולחבריה הנאמנים, שזרמו בזה אחר זה לבית החולים בטוקיו, כמו סרט אימה. שירלי סבלה מפגיעה טראומטית באונת המוח השמאלית, וכשבוע לאחר התאונה עברה אירוע מוחי שהחמיר את הפגיעה עוד יותר. היא עברה ארבעה ניתוחים, וגם לאחר שנותקה ממכשיר ההנשמה, עדיין נזקקה לטיפול בחמצן. בזמן ששכבה בבית החולים – חסרת הכרה, נפוחה כך שבני משפחתה התקשו לזהותה – השתלט האב על הטיפול בבתו.
הוא סינן את האנשים שהורשו לשהות ליד מיטתה של שירלי ואישר רק את אלה שעברו ריאיון אצלו. "רק לאנשים שמשתפים פעולה איתי יש מקום פה", איים על אחת מבנות הדוד המסורות של שירלי. כל אותו זמן הוא גייס כסף מהקהילה היהודית ביפן, בטענה שהוא זקוק לו כדי לטפל בשירלי, ואף דרש מהרב של חב"ד שירכוש עבורה חיתולים. האב שכר עורך דין יפני, שיטפל בכל ענייניה של שירלי אל מול המשטרה וחברות הביטוח, וניסה לדאוג להחזרים כספיים מהחברות. הוא לא דאג כלל למצבה הרפואי של בתו, ורק באיחור נודע למשפחה כי כבר שלושה שבועות לאחר התאונה קבע רופא מטעם חברת הביטוח שניתן להטיס את שירלי להמשך טיפול בארץ. במקביל השתלט האב על המחשב של בתו, נכנס לעמוד הפייסבוק שלה וכתב לחבריה בשמה.
בקרב שניטש בין שני הצדדים – המשפחה בארץ שדרשה להטיס את שירלי בהקדם לטיפול ושיקום בישראל, והאב שדרש להטיס אותה לטקסס – הפכה שירלי לבת ערובה בבית החולים בטוקיו. בהיעדר הנחיות אחרות, היו הרופאים מוכנים להישמע רק להוראותיו של האב הביולוגי. בני משפחתה הבינו שהם אינם יכולים להפקיר את שירלי לחסדיו של האב, שבמשך כל השנים התנער מבנותיו. הם חשדו שלא שיקומה של בתו הוא שעומד לנגד עיניו, אלא רצונו לזכות בכספי הביטוח שלה. בני המשפחה פנו אליי בבקשה שאפעל למינוים של אחת מבנות דודותיה של שירלי ושל דודהּ לאפוטרופסים שלה, כדי שיוכלו לקבל החלטות על המשך הטיפול בה ולהשיבה בהקדם לישראל.
מצבה האנוש של שירלי חייב פעולה מהירה. הגשתי לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בקשה בהולה ביותר למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש של החסויה. בבקשה תיארתי את השתלשלות האירועים, את הנתק בין שירלי לאביה במשך רוב חייה ואת התנהגותו מאז שנפצעה בתאונה בטוקיו. צירפתי תצהירים של בני משפחה וחברים, שהכירו את שירלי היטב, שבהם העידו על היחסים בין האב לבתו וביקשו להרחיקה במהירות מהאיש המסוכן, שהאינטרסים של בתו אינם עומדים לנגד עיניו, ולהטיסה לטיפול ולשיקום הכרחי בישראל. צירפתי גם תצהיר מבית לוינשטיין, שעל פיו בית החולים הזה הוא המקום הטוב ביותר לשיקומה של שירלי. כל יום בבית החולים בטוקיו, כתבתי, הוא עיכוב דרמטי והרה אסון בתהליך החלמתה ושיקומה.
כך תיארתי, בין השאר, את התנהגותו של האב בבית החולים: "האב מודיע לכולם כי הוא האב והוא ייקח את בתו לארצות הברית ולא ישיבה לישראל, למרות שבטקסס, לשם הוא מתכוון לקחת אותה, אין לחסויה משפחה ו/או חברים ו/או ביטוח רפואי ואיש לא יוכל לדאוג לה. הוא אף הציע שהיא תגור בבית שלו ואשתו תטפל בה. כאשר הובהר לו כי ייתכן שתישאר נכה, ובביתו אין מקלחת המתאימה לנכים, ענה: 'לא נורא, נרחץ אותה בבריכה של השכנים'".
"ישאל את עצמו בית המשפט הנכבד", הוספתי, "היש מקרה חריג מזה, שבו האב ממדר את החסויה ממשפחתה האוהבת והתומכת? היש מקרה חריג מזה, שבו האב אשר בתו נמצאת בסכנת חיים מתעסק כל היום בהחזרים כספיים ומנסה לפעול להסדר עם חברות הביטוח, כדי שיעבירו לו את הכספים? נהיר לכולם כי לו יכלה החסויה להביע דעתה, היא לא הייתה רוצה כי האפוטרופוס על גופה ורכושה יהיה אביה, שמעולם לא תפקד כאפוטרופוס שלה, לא תפקד כאב ואכזב אותה כל השנים".
הבהרתי לבית המשפט עד כמה נחוצה קבלת החלטה בהקדם: "עולה כי אביה של החסויה הינו אדם בלתי יציב ומסוכן. ישנו חשש ממשי וכבד כי כבר ביום שייוודע לו כי משפחתה של החסויה הגישה בקשה זו, הוא יאבד את עשתונותיו ולא ידוע כיצד הוא יפעל, הן כלפי החסויה והן כלפי בני משפחתה השוהים לצידה של החסויה כיום ואלו העתידים להגיע, שכן מדובר באדם לא צפוי, כפי שמעידה משפחתו".
הדיון בבית המשפט היה ארוך ומורט עצבים. האב השיב מלחמה. הוא שכר את שירותיו של עורך דין ישראלי, שטען בשמו כי הוא מתכוון לדאוג לבתו וכי כל הטענות שהעלו בני משפחתה הן הבל הבלים. לטענתו של האב, הוא רצה כל השנים לשמור על קשר עם בתו, אך האם הייתה זו שמידרה אותו והרחיקה אותו מבנותיו. למעשה, האב שיחק לידינו. הוא היה יכול להתעלם מהתביעה שהוגשה בארץ אחרת. מרגע שהגיב לה, בית המשפט בארץ קנה סמכות להמשך ההליכים.
השופט הבין שאכן מדובר במקרה חירום הדורש החלטה מיידית וניסה להביא את הצדדים לידי הסכמה. הדיון נמשך יותר משבע שעות, שבהן ביקש עורך הדין של האב כמה פעמים הפסקה, כדי שיוכל לשוחח עם האב ביפן. בלחץ בית המשפט, הצלחנו בסופו של דבר להגיע להסכמה, שעל פיה בת הדודה והדוד ימונו כאפוטרופסים זמניים של שירלי ויקבלו את ההחלטות הרפואיות לגביה, וכשהיא תגיע לארץ תיבחן השאלה אם הם ימונו לאפוטרופסים קבועים. כדי לרצות את האב, סוכם שהוא יהיה שותף למידע הרפואי על אודותיה.
אבן כבדה נגולה מעל ליבם של בני המשפחה. פסק הדין תורגם לאנגלית וליפנית, כדי שבית החולים בטוקיו יסכים לשחרר את שירלי בהתאם להחלטת בית המשפט. בת הדודה שמונתה לאפוטרופוסית יצאה במהירות לטוקיו, מלווה ברופא ישראלי מטעם חברת הביטוח וברוני קובן, כתב תוכנית הטלוויזיה "עובדה", שהכין כתבה על הפרשה הדרמטית שהעסיקה את התקשורת.
כשהתייצבה המשלחת בבית החולים בטוקיו, האב כבר לא היה שם. הוא עזב את יפן ואת בתו, חזר לארצות הברית, ובהמשך גם ניתק את הקשר עם עורך דינו הישראלי, שהודיע לבית המשפט כי יותר הוא לא מייצג את האב ולא יעביר לו החלטות. האב, שנאבק על זכותו לטפל בבתו, לא התעניין יותר בשלומה.
"באנו להחזיר אותך הביתה, לישראל", לחשה בת הדודה על אוזנה של שירלי, שכבר חזרה להכרה, אך לא יכלה לדבר. היא השיבה לה בלחיצת יד רפה.
אני בוחר לסיים במילותיו היפות של רוני קובן, שחתמו את הכתבה בתוכנית עובדה: "כשבני משפחתה של שירלי יצאו לטוקיו להציל אותה, הם ידעו כי ייתכן שלסיפור הזה לא יהיה סוף טוב, בטח לא סוף טוב כמו בסרטים. יעברו חודשים ואולי אפילו שנים עד ששירלי תשתקם באמת. האם תוכל אי פעם להבין את מה שקרה לה? האם תצליח להתחיל מחדש? לכל אחד מאיתנו מגיע מישהו שיילחם בשבילו. מישהו שייאחז עבורנו באחוז אחרון של תקווה, גם כשאפסו כל 99 האחוזים הנותרים. מישהו שיאהב אותנו גם כשאנחנו לא מסוגלים לאהוב את עצמנו. מישהו שיחזיר אותנו הביתה בשלום".