"אנחנו יושבים על הפצצה הכי גדולה שהיקום ראה אי פעם - הזעם הנשי. הפטריארכיה חסמה אותו בסכר במשך אלפי שנים, ודונלד ג׳יי טראמפ הוא המנהיג העולמי הראשון שמתחיל להלום בסכר הזה. עם כל ציוץ, עם כל גלגול עיניים, עם כל תפיסת כוס, הוא משחרר לאט את הזעם".
עם הציטוט הזה, נפתח אמש הפרק העשירי בעונה הנוכחית של ״אימה אמריקאית״, שתסריטאיה, הפעם, לא היו צריכים להמציא מכשפות, רוחות רפאים וערפדים, אלא פשוט להיצמד לאימה האמיתית: המציאות. זו שהתגלתה בכל כיעורה בדיוק לפני שנה, כשבבוקר ה-9 בנובמבר 2016 התעוררנו לעולם שבו האדם הכי חזק הוא גבר לבן ועשיר שאוהב נשים כשהן עם מבט שפוף וישבן מורם.
הבחירה בטראמפ היתה מעליבה, מטרידה ובעיקר - ממש ממש מכעיסה. התבטאויותיו בחסות חופש הביטוי רמסו את כבודן וערכן של נשים (וגברים) בארצות הברית ובעולם בכלל. והריקושטים מתוצאות הבחירות לא איחרו לבוא: הראשון היה צעדת הנשים ב-21, בינואר שהחלה מוושינגטון והפכה למחאה הגדולה ביותר בהיסטוריה הנשית - 5 מיליון צועדים וצועדות ב-673 צעדות בעולם, מאמריקה ועד אנטרטיקה.
השני הוא הגל שאנחנו עדים ועדות לו בשבועות האחרונים; גל שהחל בהוליווד, עם חשיפת פרשיות הארווי ויינשטיין וקמפיין #metoo העולמי שבו נשים - מפורסמות ואנונימיות, כוכבות הוליוודיות לצד בנות הדודה שלנו - חשפו את מה שכולנו יודעות על בשרנו - הגוף שלנו, לפחות פעם אחת בחיינו, לא באמת היה ברשתונו. זה המשיך לפרשת קווין ספייסי, שהוכיחה שגם גברים סובלים מהטרדות, והגיעה גם לישראל, כשהשבוע הועלו גברים נוספים על המוקד בעקבות פרשיות עבר, ביניהם אלכס גלעדי, יורם זק, חיים יבין וגבי גזית.
הסקילה הציבורית הנוכחית ששטפה את הרשתות ואת כלי התקשורת מפספסת את העיקר. במקום להתעמק במילות המייל הישן של זק, אנחנו צריכות להרים את הראש ולהבין שאנחנו נמצאות בפתחה של התעוררות עולמית היסטורית. התעוררות שנובעת מהיסטוריה ארוכה של דיכוי. היטיבה להגדיר זאת התסריטאית סיגל אבין בפוסט פייסבוק, שבו כתבה: "אנחנו במלחמה. מלחמה אמיתית. מלחמה שמתרחשת בכל העולם כעת. מלחמת מינים".
והיא לא מגזימה. במשך השנים הציוויליזציה בנתה מערכות חברתיות, משפטיות וכלכליות שדיכאו נשים, שהצמידו אותנו לקיר והכריחו אותנו לחייך כשתופסים לנו בפוסי, כי ליידי אמיתית לא כועסת. טראמפ היטיב לנסח את זה כשכינה את הילרי קלינטון ״נסטי וומן״, יעני אישה רעה, לא נחמדה, כועסת, כי לנשים אפילו לא ניתנה הלגיטימציה החברתית לכעוס. לזעום. לדפוק על השולחן ולשבור את הכלים. להגיד שאנחנו לא אוהבות את המשחק הזה, שלא התייעצו איתנו כשקבעו את הכללים.
דורות של נשים כבשו את זעמן, קפצו אגרופיהן על מגבות מטבח, שטפו דמעותיהן עם הספונג׳ה, ניתבו את כאבן לשנאה עצמית, ניסו להיעלם, או לפחות לעשות כמה שפחות רעש עד המוות. אנחנו הנינות שלהן, הנכדות שלהן, הבנות שלהן. וגם בעולם המודרני, הנאור, הפוסט פמיניסטי, אנחנו חוות כאב, עלבון, כעס. אנחנו מופלות, אנחנו מוטרדות, אנחנו מושפלות, אנחנו נרצחות. כי אנחנו נשים. כי לא לכולנו החיים נותנים גב. כי יש בני אדם שגודלו להרגיש שהם שווים יותר.
ועם כל שריקה ברחוב, כל פליק אקראי על הישבן, כל הצעה מגונה - הכעס שלנו מתגבר. אחרי שנים שלמדנו לשלוט בו, להכניס אותו פנימה ולנתב אותו לאיזה אולקוס או הפרעת אכילה חיננית, אנחנו פורקות את זעמנו. העולם, כפי שאמרה דמותה של פרנסס קונרוי ב״אימה אמריקאית״ לקאי, מנהיג כת מיזוגנית בעידן פוסט טראמפ, גילה השנה שהוא יושב על פצצה מתקתקת, חזקה בהרבה מפצצה גרעינית: זעם נשי.
ובמלחמה כמו במלחמה, גם הטובים עלולים להיפצע; גם גברים נורמטיבים שמעדו באופן חד פעמי עלולים להידרש לשלם מחיר. אנחנו ניאלץ לגלות רגישות, לנסות ולהבדיל בין עיקר לתפל ולהקשיב גם לקולות שונים משלנו, שהרי זו מהותה של התנועה הפמיניסטית, על כל זרמיה. אנחנו נזרוק אבנים, נערוף ראשים, ולפעמים גם נעשה טעויות. ועדיין - מדובר בהתקף הזעם החשוב בהיסטוריה; במהפכה הכרחית שתשנה את הנורמות הקיימות ותאפשר לנו, גברים ונשים, לתקן את חוקי המשחק. אנחנו חייבות את זה לסבתות שלנו, אנחנו חייבות את זה לבנות שלנו.