"הסיבה המרכזית שבסוף יצאתי בשאלה זה רק הפמיניזם – ברור לי שאם הייתי גבר זה לא היה קורה": השבועות האחרונים היו לא פשוטים עבור לא מעט מאיתנו. התחושה הכללית ברחוב קשה, ונשים נרצחות כמעט באופן יומיומי. הטריגר הזה רעם בקול גדול אצל הודיה יוניאן, מורה ומחנכת, דתייה לשעבר. לילה אחד, כשלא הצליחה להירדם, היא החליטה לכתוב פוסט בקבוצת הפייסבוק שיח פמיניסטי ובו שיתפה את החוויה שלה כילדה ונערה דתיה, וכמישהי שהבינה מגיל צעיר שמדירים אותה ומשתיקים לה את הקול: "אני זוכרת את הגיל שבו הבנתי שלהיות אישה דתיה זה לא משהו. זה היה בערך בגיל 11 כשאבא הסביר לי שאני כבר לא יכולה להיות בבית כנסת עם הגברים ושאני צריכה לעלות למעלה לעזרת נשים".
יוניאן היא בת 33, גדלה בירושלים בשכונת רמות בחברה דתית לאומית ("השכונה קצת יותר פתוחה, והמשפחה שלי קצת יותר דתית") למדה בתיכון דתי והייתה בבני עקיבא, כמובן. "מה שכתבתי זה מדם לבי", היא אומרת בשיחה עם mako, "חשבתי על זה המון זמן, זה מאוד מעסיק אותי מאז המהפכה והניסיון להעביר חוקים שאני מגדירה כגזעניים ונגד קבוצות מיעוט". בפוסט מתארת יוניאן על התחנות בחייה שבהן התבקשה לשמור על צניעות, לא לשיר או לרקוד, להסתיר ולהדיר את עצמה מהמרחב כדי "שלא תבוא לא טוב לגברים בעין": "כל ההתעסקות הזו בחוקים מפלים מטרידה אותי, זה עושה לי טריגר לחוויה שלי, למקום של השתקה".
איך ההשתקה באה לידי ביטוי בדרך שגדלת?
"המרחב שחייתי בו לא היה מאוד קיצוני דתי, אבל זה הספיק לי להרגיש שאני לא יכולה להיות מי שאני. כאישה דתייה הרבה פעמים לא נתנו לי להיות נוכחת, לדבר ולשיר. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל התחושות האלה היו מגיל צעיר. תמיד אומרים 'מה את רוצה, יש בתנ"ך גם נשים חזקות', אז מה, זה איזה שתיים-שלוש, מה זה עוזר לי? בתנ"ך נשים לא מוצגות כנשים בפני עצמן, את אישה של, אמא של, בת של. דמות בפני עצמה היא מאוד יוצאת דופן. אני לא רוצה להיות יוצאת דופן, אני רוצה להיות בזכות עצמי לא בגלל שאני אישה. אומרים 'היא אישה נוכחת, היא אישה שעושה רעש', כאילו מה זה קשור? זה לא משהו שאומרים על גבר".
וכולן מקבלות את זה?
"זה לא היה מקום שמדברים על זה. אצלי מאחר שאמא שלי לא הייתה מגיעה לבית כנסת, אז פשוט הפסקתי ללכת ונשארתי בבית בשבת בבוקר. החברה שחייתי בה לא הייתה קיצונית, הייתי בסניף מעורב בבני עקיבא אבל לי זה לא הספיק. היום אני לא מתביישת להגיד שהייתי צריכה יותר חופש, נולדתי לחופש".
אחד המקרים הזכורים לה הוא כשהייתה מדריכה בבני עקיבא. "הייתי אז דתייה לפי החוקים, זה היה הרבה לפני שעזבתי את הבית. היה שיעור באולפנה עם הרב על פרשת שבוע. בסוף השיעור הוא ביקש ממני לבוא ואמר 'רציתי להגיד לך שהלבוש שלך הוא לא צנוע'. אני זוכרת שהסתכלתי עליו בהלם, ואמרתי לו שאם הוא לא היה מסתכל עליי כאובייקט מיני הוא היה רואה שאני לבושה מאוד צנוע. היום אני חושבת על זה, זו הטרדה מינית לכל דבר. עשו לי שיחות משמעת על זה כי פתחתי את הפה. באמת לא דיברתי יפה, אבל הרגשתי מאוד מותקפת מצדו וזו הייתה התגובה שלי באותו רגע. הייתי ילדה בת 17, אבל זה משהו שישב עליי המון זמן אחר כך".
מה הדבר שהיה הכי קשה לך?
"אני לא יכולה שישתיקו אותי, אני לא יכולה שגבר יגיד לי מה לעשות. שנים נלחמתי בזה. הייתי בלהקה בבני עקיבא והחליטו לסגור אותה כי מה פתאום נשים שרות. זו חוויה של ביטול. היום אני יכולה להגיד שפשוט חוויתי פחד".
את תהליך ההתנתקות מהדת החלה יוניאן במהלך השירות הצבאי, היא הייתה מדריכת טיולים, הייתה לה דירה ושם יכלה להתלבש כמו שהיא רוצה ("היה לי מקום לדבר ומקום להיות נוכחת"). את הבית היא עזבה בסופו של דבר רק בגיל 24 ("לא רציתי לעזוב את ההורים הרבה זמן כי רציתי להיות בטוחה בדרך שלי לפני שאני יוצאת") ועברה לגור בשכונת נחלאות ("שם התחלתי לאסוף חברים, נורא רציתי לשמור שבת בקטע חברתי").
היא מורה במקצועה, מחנכת ורכזת שכבה. במקבי היא עושה תואר שני בייעוץ חינוכי ורוצה להתעסק בניהול בהמשך. לאחרונה יצאה לחל"ת ועברה לגור בקריית שמונה, ובשנה הבאה תתחיל ללמד שוב בירושלים. "הלכתי להיות מורה כי הרגשתי שזה בוער בי ובתור מחנכת אני יכולה להביא נושא הגזענות וההדרה לבמה", היא אומרת. "חינוך זה הלב שלי, הערכים שלי שם. זה נותן לי תקווה בימים כאלה קשים".
איך המשפחה קיבלה את היציאה בשאלה?
"אני בת 33 וזה עדיין מורכב. יש לי עוד אחים לא דתיים. אחות שלי לא דתייה אבל היא לא חוותה את החוויה שלי ועזבה את הדת ממקום אחר לגמרי. לאמא שלי עדיין קשה להבין את המקום שלי כי אנחנו נשים שונות מאוד. אני חושבת שכל אמא שהילד שלה עושה שינוי שקשה לה איתו, יש לה תקווה פנימית שאולי זה ישתנה".
יש לך חברות מהילדות?
"רק בשנה שנתיים האחרונה חידשתי קשר עם כל הבנות והחבורה. כשעברתי לתל אביב התנתקתי ובניתי את עצמי. רק אחרי שקיבלתי כלי של חופש פנימי, בלי שליטה של אף אחד, הרגשתי בטוחה לחזור אחורה וליצור קשר מחדש".
החברות הוותיקות שלה נשואות עם ילדים. יוניאן יודעת שלה זה לא היה עובד. "אם הייתי מתחתנת בגיל צעיר אז זה לא היה מבחירה ולא הייתי מאושרת. הסיבה המרכזית שבסוף יצאתי בשאלה זה הפמיניזם – ברור לי שאם הייתי גבר זה לא היה קורה".
צריך ערמות של אומץ בשביל לעשות את זה.
"יש נשים שיוצאות מהדת וזה לא כזה קשה. אני הייתי חייבת אומץ, אולי כי חוויתי השתקה. היו לי המון שאלות והתחבטויות: אולי אני סתם רוצה להיות כמו כולם? מה, זה רק בשביל בגדים? זה ישב עליי הרבה זמן, זה היה תהליך מורכב עבורי. יצאתי מזה בסדר בסוף, יכולתי לצאת מקולקלת ודפוקה, יש הרבה בנות שמפחדות להתעסק במיניות, אבל אני דיברתי על הדברים כל הזמן, בלי להתבייש".
יוניאן, לדבריה, קיבלה תגובות מגוונות לפוסט, חלק גדול תמכו בה לחלוטין, חלק פחות. אחד הדברים שקשים לה הוא נשים שתומכות ברפורמה וכאלה שביקרו את הפוסט שלה. "זה גומר אותי. ולמרות שאי אפשר להתווכח על חוויה זה משהו שקשה לי מאוד להבין".
הרבה אנשים לא מבינים ממה הפחד.
"כשקראתי את הנאום של לוין חוויתי ממש השתקה – הוא התייחס ל'שפחות', ושאל 'מה אתן מתחפשות, מה אתן עושות רעש, אתן מתחפשות לשפחות כדי לחפש תשומת לב'. כלומר אנחנו אומרות מה שאנחנו מרגישות, זו החוויה שלנו, ומתווכחים איתה. עכשיו כשאני שומעת אמירות כל כך שוביניסטיות ורואה את החוקים שמנסים להדיר אותנו זה מקפיץ אותי אחורה – אל תגעו לי בזכויות, בביטחון, בחופש".
אמא שלך קראה את הפוסט?
"זה היה לה קשה לקרוא, אבל זה היה לי חשוב. אני רוצה להאמין שעכשיו היא מבינה יותר. היה חשוב לי להגיד שזה לא נגדה באופן אישי, היא גידלה אותי בדרך שהיא האמינה בה. אני אישית לא יכולתי".