"נולדתי ביום ההולדת של איש גרמני מפחיד"

לעתים יש תחושה כאילו זיכרון השואה חי בנו היום יותר מאי פעם, ולפעמים נדמה כי ממש עוד רגע כבר לא יהיה לנו ממי לזכור יותר. ביד ושם, שאמונים על זה שלעולם לא נשכח, חוברים מדי שנה למרכז לעיצוב ויצו חיפה לפרויקט של סטודנטים, כאשר השנה הנושא הוא סיפור ההתנגדות היהודית בשואה - בסימן 80 שנה למרד גטו ורשה. אחד הפרויקטים האלה היא וידיאו ארט שיצרו יעל רובין (24) ותמר רוזן (25), סטודנטיות בשנה ג' במחלקת לתקשורת חזותית: "הנקמות המתוקות".

העבודה מבוססת על סיפוריהם של חנה ברגר-מורן, מארק אולסקי ואווה קלארק, שלושתם נולדו בתנאים בלתי אפשריים בגטו מאוטהאוזן. בעקבות הפרויקט של רובין ורוזן, שבו הם דיברו לראשונה בפומבי על מה שעברו – הכירו גם יד ושם הכירו בסיפור המיוחד: "לדעת שתינו ההתנגדות הכי גדולה הייתה של נשים שילדו בשואה, ולכן התחלנו לחפש סיפורים כאלה".

"אחרי שדיברנו איתם ידענו מיד שאנחנו רוצות להתעסק בתינוקות שנולדו שם", אומרת רובין. אחת הדרכים להתנגד הייתה להמשיך ליצור חיים, על אף הסיטואציה הבלתי אפשרית, על אף העובדה שהיריון היה בהרבה מקרים גזר דין מוות לנשים. "מאוד התרגשנו כשהם ענו לנו, זה הפך את זה לפי אלף יותר מרגש". חנה, אומרות השתיים, היא הדומיננטית ביותר, היא גרה בארץ תקופה ודוברת עברית, והיום מתגוררת בקליפורניה. היא נולדה במפעל מטוסים בגטו על השולחן. אווה, שמתגוררת בלונדון נולדה בשער הכניסה לגטו, ומארק נולד ברכבת. שלושתם ילידי אפריל. השתיים גילו שהשלושה חברים טובים, ומצאו ספר שנכתב עליהם על ידי סופרת מלונדון, בשם Born Survivors. "היא רצתה להוציא את הספר בעברית, אבל אמרו לה שיש יותר מדי סיפורים אז יש אותו רק באנגלית".

בווידאו אפשר לשמוע את סיפורה של חנה, שמתארת כיצד "הימרו" האנשים מסביבה אם לאמה ייוולד בן או בת: "אם זה בן", נאמר שם, "הדברים הרעים ימשיכו". סיפורה של אווה מתחיל במילים: "סיפרו לי שנולדתי בפתחה של עיירה מפחידה". סיפורו של מארק מזעזע במיוחד, כאשר הוא מוצג עם תיבה בצורת היטלר, כיוון שהשניים נולדו באותו תאריך: "נולדתי ביום ההולדת של איש גרמני מפחיד", נאמר בסרטון, "אבל אמא שלי אמרה שזה יום חג". שלוש האימהות שרדו גם הן, בצורה שלא תיאמן, את זוועות השואה.

הסיפורים מובאים בקולות של ילדים רכים, ומנקודת מבטם. כל סיפור מוצג בנפרד, עם ויזואליה שלקוחה מעולם תיאטרון הבובות. אבל ככל שהמיצג ממשיך הוא יותר ויותר מעורר אימה, כשברקע מוזיקה מטרידה שבוקעת מתיבת נגינה. "רצינו להכניס את הילדים ואת התמימות לסרטון, אז חשבנו על משחק ילדים", מסבירה רובין, "היד שמסובבת את הידית של התיבה היא של ילדים. של אחים קטנים של חברים. הם גם הפעילו את התיבה וגם סיפרו את הסיפור".

איך היה לעבוד על סיפורים כאלו?
"לנו היה מאוד קשה, היו אנשים שבכו תוך כדי העשייה של הפרויקט. למשל מישהי שעשתה את העבודה על סבא שלה. אנחנו חברות מתחילת התואר, אז הרמנו אחת את השנייה. אחרי שהכרנו את חנה, מארק ואווה ידענו שאנחנו כבר לא עושות את זה רק בשביל התואר. כשיצרנו את הקשר עם חנה היא שלחה לנו את הספר בדואר שליחים מקליפורניה. עותק אחד לנו ועותק אחד נתנו עם ההגשה ליד ושם".

את תיבות הנגינה יצרו השתיים גם בצורה מיוחדת. "יצרנו את התיבות עם מנגנון פנימי כך שיש תמיד משהו סטטי ומשהו שזז. כל פעם שמסובבים את הידית אלמנט אחד זז. החלטנו לעבוד עם נגר כדי שזה יהיה איכותי, הקופסאות עשויות מעץ וכל המנגנון גם מעץ. את הדימויים איירנו והדפסנו, כל ילד קיבל את הדימוי המרכזי של הסיפור שלו. על חנה למשל, אמרנו שהיא הייתה הכוכבת כי היא נולדה על השולחן, ולכן הוצאנו בלרינות ושמנו מעל הארובה".

מה הכי חשוב לכן שאנשים יילמדו מהפרויקט?
"שיכירו את הסיפור. על כמה אפשר לחשוב על משהו שהוא נאיבי עד שמגלים בסוף את הזעזוע. ואת זה שהם הצליחו לשרוד את זה, וגדלו דווקא שמחים. חנה סיפרה לנו שמארק עד גיל 12 ממש שמח שהוא נולד ברכבת, עד שהסבירו לו איזו רכבת זו".