35 שנה חלפו מאז עברה יעל גרינברג ז"ל במשך ארבעה ימים אונס קבוצתי ממושך בקיבוץ שומרת והיא בת 14 בלבד. האירועים המחרידים שחוותה באותם ימים, לצד היחס שספגה מהחברה וממערכת המשפט, שינו את מסלול חייה לחלוטין, והביאו למותה בסוף השבוע האחרון כשהיא בת 49 בלבד.
הפרשה שטלטלה את ישראל נולדה בייסורים קשים. הפרקליטות סגרה את התיק מ"חוסר עניין לציבור", ורק אחרי שמרכזי הסיוע וארגונים פמיניסטיים נוספים נאבקו, הוגש כתב אישום נגד חלק מהמעורבים. אלא שהיכל המשפט, שאמור היה לתת לגרינברג את הצדק שכל כך הגיע לה, התברר כהפך הגמור. שופט בית המשפט המחוזי מיכה לינדנשטראוס ז"ל זיכה את הנאשמים בפסק דין שהקריאה בו היום קשה ומטלטלת.
לאורך פסק הדין המזכה, הפנה לינדנשטראוס שאלות מאשימות כלפי גרינברג. מדוע לקח לה חמישה ימים מתום האירועים עד שהגישה תלונה במשטרה? מדוע לא נעלה את חדרה? מדוע לא הלכה לישון אצל הוריה? ומדוע נראתה "צוחקת ועליזה" בחלק מהזמנים שבהם התרחשו האירועים?
פסק הדין הזה היה כתב אישום קטלני ויעיל נגדה. לינדנשטראוס סירב לראות אותה כמו שהייתה - נערה צעירה ששימשה כבובה על חוט בידי חבורה של נערים בוגרים וחזקים ממנה שניצלו את מצבה החברתי הרגיש. במקום, הוא דבק בכל להטוט משפטי אפשרי כדי להטיל ספק באמינותה ולזכות את הנערים. פסיקתו לא ניתנה בחלל ריק, כמובן. היא נסמכה על פסיקות והלכות קודמות מהתקופה שהתאפיינו בהאשמת קורבן מעוותת. אלא שבמקרה זה קיצוניות האירועים טלטלה את הציבור והבהירה את הצורך הדחוף בחשיבה מחודשת.
היום כבר ברור וידוע כי לנפגעות ולנפגעים, ובטח צעירים, לוקח זמן לעכל ולעבד את הפגיעה, ולפעמים יעברו שנים לפני שימצאו את הכוחות לספר את שאירע להם. ידוע גם שאירוע של פגיעה מינית הוא אירוע קיצוני וכי כל נפגעת מגיבה לו אחרת – אחת קופאת, אחת צועקת, אחת בורחת ואחת צוחקת ממבוכה, אך כל תגובה היא נורמלית.
בית המשפט העליון הבין את טעותו של לינדנשטראוס בזמן אמת, הפך את הזיכוי, הרשיע חלק מהצעירים שפגעו בגרינברג והכיר בזכותה של כל נערה לנהל מערכות יחסים עם מי שתרצה, כשהוא מדגיש כי כאשר אישה אומרת לא, היא מתכוונת ללא. ובכל זאת, כשהתיק חזר ללינדנשטראוס לגזירת העונש, נותרנו עם עונשים קלים למדי, קלים מדי, של 12 עד 15 חודשי מאסר.
סביר היה להניח כי בחלוף 35 שנים מאז האונס בשומרת השתנתה המציאות החברתית והמשפטית לגמרי, אך לצערנו אין זה לגמרי כך. אומנם נעשתה כברת דרך, אך עדיין ניתן למצוא פסיקות מקוממות ומאשימות כלפי הנפגעות. אמירה שכזו היא למשל קביעתו של שופט בית המשפט העליון חאלד כבוב מלפני מספר שבועות, כי ראוי לשלוח את הנאשם בביצוע האונס בגן הסוס בירושלים לתסקיר מעצר מכיוון ש"ביצע מעשיו ללא שימוש באלימות פיזית משמעותית". כאילו אונס בפני עצמו אינו אלימות משמעותית.
באונס שמרת היו מעורבים 11 נערים. מתוכם על תשעה המליצה המשטרה להגיש כתב אישום. לאחר סגירת התיק, הואשמו שבעה. לערעור, וההרשעה שבצדו, הגיעו רק ארבעה. "הנחת הכמות" המזעזעת הזאת תקפה גם היום. בפגיעות קבוצתיות חלק מהמשתתפים ממשיכים לחמוק מדין – דוגמת הנער שהואשם במעשה מגונה במסגרת האונס הקבוצתי באילת, אך זכה ב"אי הרשעה" מטרידה שיכולה לנבא את הבאות.
אלא שהמחדלים אינם עוצרים במערכת המשפט. סיפורה הטרגי של גרינברג הוא גם סיפור על כשלון מערכות הרווחה ובריאות הנפש. המערכות שלא הצליחו, ואולי לא רצו, לטפל בה, לראות אותה ולהבין מה דרוש לה כדי להתמודד עם הפגיעה שחוותה. במשך שנים היא חייתה בעוני וסבלה קשות מהשלכות הטראומה, כולל מספר ניסיונות אובדניים. פגיעה מינית היא פצצת מצרר בנפש, והשלכותיה מהדהדות שנים ארוכות.
לצערנו בתחום זה המציאות אינה שונה מספיק גם היום. למרות פתיחת מסגרות טיפוליות ושיקומיות (שעליהן נלחם איגוד מרכזי הסיוע, וממשיך להיאבק להרחבתן), זמני ההמתנה ארוכים ובלתי אפשריים. נפגעות אלימות מינית שפונות לטיפול ומגלות המתנה של שנתיים לעתים מתייאשות מההמתנה, ומצבן מוסיף ומתדרדר.
כמו גרינברג, לא מעט נפגעות מתמודדות עם קשיים בתפקוד שבצדם מצוקה ומחסור כלכלי. אלא שהכנסת מעולם לא אישרה את הצעת החוק לשיקום, טיפול ופיצוי נפגעות, וגם היום, כל כך הרבה עדיין קורסים תחת הנטל, ולא זוכים לתנאים שבהם יוכלו להיחלץ מהפגיעה ולממש את הפוטנציאל האנושי הייחודי הגלום בהם.
יעל גרינברג הפכה בעל כורחה לסמל. היא שילמה בגופה ובנפשה עם מותה העצוב כל כך. לא נותר לנו כחברה אלא לעשות הכל על מנת לוודא כי נפגעות ונפגעים אחרים יקבלו את כל מה שהיא לא זכתה לקבל לצורך שיקום. לזכרה.
מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית:
1202 - קו סיוע לנשים
1203 - קו סיוע לגברים
קולמילה - צ'אט סיוע אנונימי