בפוסט, שמעורר גם הרבה מאוד התנגדות וזעם בקרב חלק מהגולשים, מימן כותבת בצורה מאוד אישית על קסטיאל - מצד אחד, ועל ניסיונה הטראומטי מן הצד השני. "אני נוטה להאמין שלא השתמשת בסם אונס בעיקר כי לא היית צריך (...) אבל הייתה לך אסטרטגיה אחרת שעבדה לך כמעט תמיד - לשכר את x או y עד כדי כך שהיא כבר לא תוכל, או לא תרצה להגיד לא. אסטרטגיה עצובה וכואבת. בין השאר, כי תמיד היו שם מספיק נשים שרצו להיות איתך בגללך, על כל הטוב שבך".
"גם אני לפני כמה שנים בערב מקרי בתל אביב פגשתי אותך ולא דמיינתי שזאת חלק מהאסטרטגיה שלך - עוד צ׳ייסר ועוד צ׳ייסר עד שפתאום תפסתי את עצמי שיכורה מתה ומנושקת על ידך. ולמרות שעצרתי את זה שם למחרת קמתי ונגעלתי. לא ממש ידעתי להגיד איך בדיוק זה קרה. למזלי עברו כמה שנים והעבודה על ׳ערכת כלים להחלמה מאונס׳ חישלה אותי. למדתי להגיד לא".
לקראת סוף המכתב, מימן פונה ישירות לקסטיאל ומפצירה בו שלא לתקוף את המתלוננות. "אתה סופר אינטיליגנט ובתוך תוכך יודע שהאסטרטגיה שבה נהגת אינה אנושית, אינה מוסרית, אלא פוגענית וחודרנית. אני גם סבורה שאינה לגמרי חוקית. ולכן אני מפצירה בך לקחת אחריות - להכיר בזה שאת הכאב שכל כך התנגדת לו בכל פעם שעשית לייק ל׳ערכת כלים להחלמה מאונס׳, אתה בעצמך הבאת לחייהן של נשים רבות (...) אני מפצירה בך אלון לא להאשים אותן - זה מה שאנסים תמיד עושים - ׳היא משוגעת׳ זה התרוץ מספר אחד נגד נשים שנאנסו - אני מבקשת שלא תעשה את זה להן ולך. אם יותר מדי נשים התעוררו במיטתך בלי לדעתי איך הן הגיעו לשם - אתה הבעיה, אלון".