כשאדם נותן ללב שלו להסתכן ולפעום באמת, לפעמים הוא זוכה להתאהב, לאהוב. וכשהיא או כשהוא אוהבים חזרה - זה נס. אבל מה קורה כשזה נגמר לאחד הצדדים? הלב נשבר וכלום כבר לא אותו דבר. זה קורה לכל מי שחי כנראה, וזה כאב אכזר, לפעמים קשה מפציעת בשר.
"פרידה היא כל מה שצריך לדעת על גיהנום", כתבה המשוררת אמילי דיקנסון. על הגיהנום הזה דיברתי עם פרופ' יורם יובל, שכנראה שאין צורך להציגו אבל נזכיר שהוא פסיכיאטר וחוקר מוח ומרצה.
הבשורות הרעות הן שכל אהבה נושאת את זרע הפרידה. "כל דבר שאנחנו אוהבים אותו, מאוהבים בו, מחוייבים אליו, חשוב לנו - נושא איתו הפוטנציאל, שבדרך כלל מתממש, לשבור את לבנו. זה בלתי נמנע", מסביר יובל. "בואי ניקח את המקרה הטוב ביותר: איש ואישה צעירים נפגשים, אהבה ממבט ראשון, חיים נפלאים ביחד, הרפתקה מתמשכת בשניים, חתונה, זוגיות, ילדים, נכדים. בסוף אחד מהם ימות. זה לא יקרה באותו יום ששניהם ימותו. כלומר, גם במקרה המיטבי, אתה מסתכל קדימה ורואה את הפרידה: מישהו יישאר עם בור בנשמה. וזה עוד לפני שדיברנו על מישהו עזב, מישהו הפסיק לאהוב".
כשהלב נשבר כתוצאה ממוות, האובדן הוא סופי. אבל כשקשר נגדע והאהוב ממשיך להתקיים בעולם, אנחנו מתמודדים עם צניחה בתחושת הערך ופגיעה קשה באגו. "הנטוש מבין היטב שהוא לא טוב מספיק בשביל השני, וזה אחרי שהוא נתן את הכי טוב שלו. האדם שהכי אכפת לי ממנו בעולם לא חושב שאני משהו, לא רוצה לחיות איתי", מתאר יובל.
יש לנו נטייה לעשות האדרה לזה שאהבנו.
"כן, בטח. התפקיד הפיזיולוגי של אהבה רומנטית זה לאפשר לנו להתרבות. מתחת לחופה עומדים שני אנשים צעירים, הוא מסתכל עליה ואומר: 'הנה האישה הזאת, הכי חכמה, הכי מצחיקה, הכי יפה, הכי נהדרת בעולם'. והוא טועה, כמובן. והיא מסתכלת עליו ואומרת: 'הנה האיש שלי, הוא הכי חכם, הכי יפה, הכי מצחיק, הכי טוב'. וגם היא טועה. אבל אם לא היו עושים טעות איך יכלו להתחתן? כשאנחנו מאוהבים היכולת שלנו לשקול שיקולים הגיוניים דועכת. לכן כשהיא מתאהבת בגבר הלא נכון, קשה לשכנע אותה שהיא עושה טעות. וגם אחרי שזה נגמר ואומרים לה: 'טוב שנפטרת ממנו', זה לא בהלימה עם החוויה הסובייקטיבית שלה, שאיבדה את הדבר הכי יקר לה בעולם".
"הנטייה במצבים כאלה היא לשים שמיכה מעל הראש ולהשתבלל. לא טוב. קחו ידיים שמושטות אליכם"
אז בעצם הפרדוקס הוא שכשעוזבים אותנו, מנגנוני ההתאהבות מופעלים ונוצרת אובססיה ורומינציה (חשיבה שלילית וחזרתית).
"לגמרי. מנגנים לך את זה בלופ. וברגע שמתחילים לשקוע במעגלים אובססיביים חשוב לצאת מזה, להסיח דעת. לצאת להפגש עם אנשים גם כשלא בא לך".
יובל מציע שבתקופות של אבלות עקב אהבה שנקטעה, חשוב שמעגל החברים ירים את הכפפה ויסייע בהסחת דעת, בטיול, ביציאה לסרט. התרופה ללב שבור זה קשר מחודש - וזה לא אומר להיכנס מיד לעוד מערכת רומנטית, אלא להדק קשרי חברות קיימים. "זה כמו המנגנונים שבנינו כחברה בתהליכי אבלות. בשבעת הימים של ניחום אבלים המסר של המנחמים הוא אנחנו פה, אנחנו שלך, אנחנו אוהבים אותך.
ואחרי שבוע אנחנו אומרים: 'לא בא לך בכלל, אבל עכשיו חוזרים לעבודה ואנחנו עדיין איתך'. ועדיין, יש מנהגים של השלושים, ועולים לקבר, ויש את השנה של האבלות. וככה לאט לאט עוזרים לו לחזור למעגלי החיים. יש בזה המון שכל כי החזרה למעגלי החיים מלווה בכבוד לאובדן, כי אי אפשר למחוק אותו. הנטייה במצבים כאלה היא לשים שמיכה מעל הראש ולהשתבלל. לא טוב. קחו ידיים שמושטות אליכם. ואם אתם בתפקיד החברים - תעופו על מי שנשבר לבו".
מתי אדם צריך ללכת לטיפול?
"כשמתחילות מחשבות אובדניות- זה חד וחלק קטגורי - צריך ללכת לעזרה. השאלה how much is too much, היא שאלה בעלת תשובה תרבותית. בכפר יווני כשהבעל נפטר, האישה לובשת חצאית שחורה, סוודר שחור ומטפחת שחורה עד סוף ימיה. שם יש תחושה חברתית שאת צריכה לחיות עם האבל הזה לכל החיים. ואצלנו היום זה: 'יאללה, הלאה'. ובין זה לזה יש ספקטרום. השאלה מהי עוצמת הכאב הנפשי. כמה זמן זה נמשך. בשבוע הראשון הגוף אומר את דברו, וייתכנו הפרעות שינה וכאב חריף. אנחנו צריכים להיות המנטור של עצמנו ויש חוכמה שבאה מהמזרח - התבוננות ומדיטציה. להיות מסוגלים לצאת מעצמנו, ולהסתכל על הסיטוציה מבחוץ. כל מה שיש עכשיו זה כאב, ואפשר לראות אותו בלי שיפוט ועם הבנה שהכל חולף. זה, כמובן, קל יותר להגיד מאשר לעשות".
להאזנה לפודקאסט המלא: