במשך כמה ימים ניסתה רונית, מורה צעירה, לדובב את תלמידתה שרי שתספר לה מה עובר עליה, עד שיום אחד פרצה הנערה בת ה-15 בבכי. "רונית הבינה שמשהו לא בסדר איתי. חיצונית אי אפשר היה לראות עליי את הקושי, הבית שלי היה לכאורה נורמטיבי, הביגוד היה מוקפד, אבל בפנים היה בי כאב גדול והפצע היה עמוק", מספרת שרי ג'קסון קליין (57) היום, "המורה רונית ראתה שאני נרדמת בשיעורים ושאני לא בדיוק בשמחה גדולה, והיא שאלה אותי מה קורה".
במשך תקופה ארוכה היה גבר המקורב לנערה מגיע אל מיטתה בלילות ונוגע בה, ולאחר מכן הייתה מתקשה להירדם. בבקרים, בבית הספר, התקשתה לשמור על עירנות מרוב עייפות. "רונית הייתה מורה חיילת בת 20, עם מדים, פער הגילאים בינינו היה קטן", ממשיכה קליין ומספרת, "היא באה די בנעימות אבל זה לא היה לי פשוט. זה לקח זמן. בסוף סיפרתי לה שאני לא נמצאת במקום בטוח, שמישהו מהמשפחה פוגע בי".
קליין עצמה כבר ידעה בשלב ההוא שמשהו לא טוב קורה לה, וכשסיפרה למורתה על הפגיעה - הדברים טופלו. "אז זה לא היה כמו היום. היום כשקורים מקרים כאלה מיד מערבים את המשטרה, מוציאים את הילד מהסביבה הפוגעת. אבל בשנות השבעים זה היה אחרת. בלי ההתערבות של המורה שלי אני חושבת שהייתי עלולה להיכנס לדיכאון או להתאבד, כמו הרבה בנות שלא הייתה להן את הזכות שהייתה לי לשתף ולדבר. פחדתי פחד מוות לספר למישהו. היא הייתה האור בקצה המנהרה שלי".
המורה, היא מספרת, התעמתה בעצמה עם התוקף. "היא פשוט נגשה אליו, נעמדה מולו והטיחה בו שהיא יודעת הכל, ושאם הוא יעז עוד פעם אחת לגעת בי, היא תלך לדווח למשטרה. הוא כמובן הכחיש, אבל רונית לא ויתרה לו ומאותו היום הוא לא חזר לעשות את מה שהוא עשה שוב".
ההקשבה של אותה מורה סבלנית ועירנית, מספרת קליין, שינתה את חייה - והיום (שישי) יתקיים יום ההקשבה הראשון בישראל שאותו יזמה: "זה יכול לשנות חיים. המורה שלי הסתכלה עליי במבט חומל, ללא שיפוט, ללא עצות, פשוט הקשיבה ונתנה לי את התחושה שאני לא לבד, שאני מוגנת. כשמספרים משהו שבמשך הרבה זמן אסור היה לדבר עליו, יש סוג של ביטחון פתאום. אני קוראת לזה להקשיב גם למה שלא נאמר בקול רם, לשאול ולהתעניין גם אצל אלה שלא מדברים".
כיום קליין מתגוררת ביפו, עובדת כמרפאה באומנות וכמטפלת בשיטת NLP ובשיטת סאטיה ומעבירה הרצאות על סיפור חייה. בחודשים האחרונים עסקה בקידום היוזמה החדשה, במסגרתה יוקמו היום ברחבי הארץ "ספסלי הקשבה" עליהם ישבו מתנדבים מתחומים שונים שיציעו אוזן קשבת לעוברים ושבים. במקביל יערך כנס בבית ציוני אמריקה ובו הרצאות, סדנאות ומופעים בנושא.
"היה לי חשוב להביא אנשים מכל התחומים - מהרפואה, האקדמיה וגם מהטלוויזיה, כדי שיהיו מקשיבים מכל תחום. אין אדם אחד שפניתי אליו ולא נרתם, כולם אמרו שזה בדיוק מה שצריך עכשיו בארץ. התקווה היא לעשות אירועים בנושא הקשבה לאורך כל השנה ופעם בשנה לעשות יום מרוכז שהוא יום ההקשבה. יש כל כך הרבה מה לעשות: אפילו להגיד שלום לאנשים שנותנים לנו שירות, או לתת למישהו להשתלב בנתיב בכביש. אני רוצה שיהיה יום בשנה שבו בבתי הספר לא ילמדו כלום – חוץ מהקשבה, ואני כבר במגעים בנושא עם משרד החינוך על שנה הבאה".
על הפגיעה הישנה, היא אומרת, כבר הצליחה להתגבר. "היום זה כבר לא בגוף שלי, לא בנפש שלי, אני הבראתי לחלוטין מהדבר הזה. אין לי דרך לשנות את מה שחוויתי, אבל אני יכולה לבחור לראות את החיים והיופי, לקחת את מה שכן יש לי ולהעביר הלאה את הבשורה של ההקשבה והפתיחות", היא אומרת.
את רונית, המורה ששינתה את חייה, קליין לא שוכחת. "בשנה שעברה היא פתאום יצרה איתי קשר", היא אומרת. "הלכתי לבית הספר כדי לפגוש אותה, וראיתי שהיא ממשיכה עדיין ללמד, אפילו שהייתה אמורה לצאת כבר לפנסיה. היא מקדישה את חייה לתמיכה בתלמידים. היום אנחנו חברות בפייסבוק ושומרות על קשר".