קמפיין רשת חדש של ספורטאיות ישראליות בכירות תחת ההאשטג #ככהיפהלי ('ככה יפה לי') הציף בימים האחרונים את הרשתות החברתיות בקריאה לנשים וילדות בכלל וספורטאיות בפרט, לאהוב את גופן ואת עצמן ולא לתת לביקורות חברתיות על השרירים שלהן לפגוע בהן.
"'אני בת'. כל פעם מחדש הייתי צריכה לחזור על המשפט הזה כשהייתי ילדה. תדמיינו ילדה עם שיער קצר שאוהבת ללבוש בגדים נוחים ושלא יוצאת ממגרש המשחקים- כדורסל, כדוריד והפלא ופלא גם כדורגל. כל היום משחקת ומתרוצצת" כתבה הכדורגלנית וקפטן נבחרת הנשים של ישראל לשעבר, אשרת עיני, "בחטיבת הביניים הגוף שלי כבר השתנה והתבגר, הארכתי שיער והמתקצעתי בכדוריד. זה לא מנע מאחד הילדים במסיבת ריקודים לעבור לידי וליד הפרטנר שלי ולזרוק לו 'מה לא מצאת בת לרקוד איתה סלואו אז אתה רוקד עם בן?' עניתי לו 'אני בת' אפילו שלבשתי בגדים 'של בת' שאמא קנתה לי במיוחד למסיבה, ואפילו שהיה לי שיער "של בת"- כל זה לא שינה כי היו לי שרירים. נעלבתי. למרות שהייתי רגילה לברכות מהסוג הזה, למרות שכל חיי קיבלתי עקיצות, רמיזות ואפילו קללות כשישחקתי כדורגל עם הבנים. נעלבתי כי תמיד חשבתי שזה קשור למה שאני עושה או למה שאני לובשת. נעלבתי כי עבדתי קשה בשביל להשיג שרירים. שרירים שיעזרו לי לזרוק או לבעוט חזק יותר לשער, שיעזרו לי לרוץ יותר מהר או לקפוץ יותר גבוה, שיעזרו לי להיות אני. כי זו מי שאני. ואני הכי גאה במה ובמי שאני ובמה שהשגתי בזכות השרירים האלה ובזכות העבודה הקשה".
"לאורך כל הילדות וההתבגרות שלי ואפילו בגילאים מאוחרים יותר, תמיד שמעתי הערות על הגוף שלי. הייתי גבוהה, חזקה, אתלטית, עם כתפיים שירשתי מאבא שלי ושרירי רגליים שלא נכנסו לג'ינס בכיף" כתבה הספורטאית פאראלימפית מורן סמואל, "בגיל 24 איבדתי את כל אלו בבת אחת ואז יותר מתמיד הבנתי שני דברים חשובים: אנחנו הרבה יותר מרמ"ח איברנו, אבל הגוף שלנו הוא המקום שבו אנחנו צריכות ללמוד להרגיש הכי בנוח בעולם. הכי נוח שלי תמיד היה הגוף הספורטיבי השרירי שלי. אז איבדתי חצי ממנו, אבל את החצי השני אמשיך לטפח, לשפר, להגדיל ואף הערה לא תגרום לי להרגיש לא בנוח. העוצמה האמיתית שלנו נמצאת במקום שבו אנחנו שלמות, לא מתביישות, לא מתנצלות ובטח שלא לוקחות ללב".
גם האתלטית דניאל פרנקל, שיאנית ישראל בקפיצה לגובה, הצטרפה לקמפיין החשוב: "״סוסה״, זו המילה שליוותה אותי בגיל ההתבגרות ונשמעה גם מבנים וגם מבנות. אני בטוחה שחלקם באמת אמרו זאת ממקום מפרגן, אך כך או כך נפגעתי, לא נעם לי לשמוע שאני מושווית לחיה" כתבה, "בכל פעם שהפגנתי תחרותיות קראו לי סוסה, בכל פעם ששיחקו 3 מקלות אמרו שה״סוסה״ צריכה לשבת בצד כי היא מרחיקה את המקל רחוק מידי. הדימוי הזה גרם לי לנטוש את הספורט בגיל צעיר ולפנות לענף המחול (שלמדתי לאהוב). לספורט חזרתי בגיל 19. בטוחה בעצמי, בגוף שלי ובמטרות שלי. אנשים חושבים שילדות כבר לא מקבלות דימויים כאלה, אך לצערי זה ממשיך רק במילים אחרות או בממים".
"בתור ילדה היה לי בטחון עצמי מאד נמוך, הרגשתי ענקית לעומת שאר הילדים, ורק רציתי להיות 'נורמלית'" כתבה השחיינית האולימפית קרן זיבנר, "ככל שהתבגרתי למדתי לאהוב את עצמי ואת הגוף שלי כמו שהוא. להיות חזקה ושרירית הפך להיות דבר שהתגאתי בו, תוצר של כל העבודה הקשה, שעות על גבי שעות, כל יום, במשך שנים".