זה לא סוד בכלל שהתקשורת משפיעה רבות על "מצב הרוח הלאומי". העובדה הפשוטה הזאת לא הייתה בעייתית אלמלא חברו להם האוחזים בעט להדגיש, לפאר ולפרט עד תום כל אסון, כל סטייה וכל מיתה משונה המתרחשת במקומותינו. אם יום בהיר התעוררנו לבוקר חסר אסונות מקומיים, מיד מייבאים איזו קטסטרופה עולמית (אם שרצחה ילדה במיקרוגל, ירי חסר הבחנה בבי"ס). הכל כדי לשמור על תפוצה או רייטינג גבוהים לצורך פרסומות שמהן הם עושים את רווחיהם בעולם הזה.
אני יודעת את כל זה, ובכל זאת לא מצליחה שלא להזדעזע עד נימי נפשי ולהיטלטל בין ייאוש לפחד ומצוקה אדירה, שנובעת מהתחושה שאנחנו חיים בסדום ועמורה. אמת שנייה: כשקשה לי נפשית אני מתנחמת במתוקים. מתוקים, מה יש בהם? לצד התחושה הנפלאה שעוזרת לי ולו לרגע, יש בהם ימבה קלוריות, שהניסיון מלמד שהן מתורגמות לשומנים שנצברים אצלי לנצח.
ידידיי, אולי אני רגישה מדי, אבל זו אני מאז שאני זוכרת את עצמי. אני עומדת לשתף אתכם בתרגיל מחשבתי שעוזר לי להתמודד ומונע ממני לגשת אל האוכל כמנחם. אז ככה, אני יודעת שעליי להירגע כדי להפחית את תחושת ההצפה שמזיקה לי, וכדי לעשות זאת אני מדברת אל עצמי באופן הבא: "רחלי, אני יודעת שאת מרגישה נורא כרגע, והלב נחמץ מכאב נוכח הזוועה, אבל באמת, מה ההבדל בין מוות של ילד שעבר התעללות למות של ילד שנדרס או מת ממחלה קשה? אין הבדל! כל המקרים האלו בפירוש לא היו צריכים לקרות והילדים האלו היו אמורים לגדול ולהגיע לבגרות. יותר מזה, כל המשפחות שנותרו מאחור כואבות ועצובות באותה המידה, אולי רק הזמן ירפא את הפצעים ואולי גם הוא לא.
"את צודקת בטענה שמידת החשיפה שהתקשורת נותנת לטרגדיה משתנה. נראה שבשורת איוב שילד נהרג בכביש לא מוכרת טוב כמו ילדה מדהימה ביופייה שנרצחת על ידי סבא שלה. אלופי המדיה בונים את הסיפור הטראגי צעד אחר צעד, מזעזעים עד העצם את מרבית העם, מכניסים לראש של הורים אחרים, כאלה שההורות גדולה עליהם, רעיונות נוראים, ומלמדים אותנו שגם רצח כזה קורה בעמנו, כך שבפעם הבאה שרק יחנקו ילד למות ולא ישליכו אותו במזוודה אל נחל, נרגיש שזה לא נחשב והאדישות הרגילה שלנו תכסה על הכל.
הדיבור הפנימי הזה מאפשר לי לצלוח זמנים שבהם אני חשה גודש אינפורמציה מהזן שמדכא ושולח אותי לאכול אכילה מפצה. כרגע אני לא מסוגלת לבצע ניתוק מסוג אחר שישמור עליי, אז אני פשוט נמנעת מחשיפה למדיה. לא שומעת חדשות בכל חצי שעה וגם לא רואה טלוויזיה. פעם בשבוע מדפדפת בעיתון ומקווה שיקרה נס והנוסחה המאמללת שאוספת צרות מקצווי תבל כדי למכור את העיתון, תשתנה למשהו שייתן לעם שלנו כוח להצמיח אותנו ולא רק לייאש.
שלכם,
רחלי
