מי אני: הודיה יצחק (23), רווקה. גרה בפתח תקווה, עובדת כמוכרת ברשת שיווק.
מי אני במספרים:
גובה: 1.64 מ'.
משקל לפני הירידה: 97.5 קילוגרם.
משקל נוכחי: 66 קילוגרם.
כמה ירדתי: 31.5 קילוגרם.
תקופת השינוי: כשנה, עדיין נמצאת בתהליך הרזייה.
"הייתי מסיימת ארוחה – ומיד מחפשת מה לאכול"
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי תינוקת, וכמובן שזה השפיע על האופן בו התנהלתי ואכלתי. לא הייתי אוכלת בבית והייתי מחפשת לאכול בחוץ אוכל מהיר, חטיפים וממתקים". כך מתחילה הודיה לספר את סיפור חייה, שבתוכו שלובה, בין היתר, עלייה אסרונומית במשקל בילדות. "הייתי ילדה מלאה עוד לפני כן, אבל כשנכנסתי לפנימייה חרדית בגיל 10, המצב החמיר. מבחינה חיצונית, קיימתי קשרים חברתיים עם כל הבנות בפנימייה - אבל בפנים לא הרגשתי שייכת. לזה התווספה תחושה שהמשפחה שונה שלי מכל המשפחות האחרות שהכרתי. הייתי נגררת לאכילה רגשית בגלל הקושי להתאקלם למסגרת החדשה והתחילה אצלי מגמת השמנה. האוכל שהיו מגישים לנו בפנימייה היה מלא בשמן ולא הייתה שם חלופה בריאה. אבי היה מעביר לי כסף אותו הייתי מעדיפה להוציא על הזמנת מזון מהיר במקום האוכל שהגישו".
במרוצת שבע השנים שבהן חיה הודיה בפנימייה, היא הוסיפה לא פחות מ-54 קילוגרם למשקלה – מספר בלתי נתפס, שייקח לה לא מעט זמן להוריד. "בגיל 17, כשסיימתי את התיכון, עזבתי את הפנימיה והתחלתי לעבוד בבית מרקחת שבסמוך אליו הייתה קפיטריה. הייתי מתעצלת להכין אוכל בריא בבית והייתי פשוט ניגשת וממשיכה את ההרגל לאכול בחוץ. לא הגעתי למצב שהרגשתי שובע, ותמיד הייתי מחפשת אוכל בעיניים. הייתי מסוגלת לסיים ארוחה ומיד אחריה להמשיך לאכול אם הייתי נתקלת בעוד מאכל טעים. אחרי חצי שנה הגעתי למשקל שיא של 104 קילו. במקביל עברתי לעבוד בחנות של מוצרי בית. באותו שלב נעצרה העלייה במשקל כי צמצמתי בהיקף האכילה. הייתי אוכלת קרואסון בבוקר וארוחה גדולה בערב".
לאורך כל חייה, הושפיעה התזונה של הודיה מרגשותיה. "תמיד הושפעתי ממצבי רוח. בתקופות עצובות הייתי מביאה אוכל מהבית, וגם מזמינה אוכל מהיר. בתקופות השמחות יותר הייתי אוכלת רק ארוחה גדולה בערב ומעט נשנושים במהלך היום. רק לקראת גיל 19, התחלתי לפתח מודעות לעניין המשקל שלי. התחלתי לקבל הערות כשהייתי קונה בגדים יחד עם חברות. בעקבות כך החלטתי שאני רוצה לנסות ולרדת במשקל.
לראשונה בחיי פניתי לתזונאית, אבל היא הציבה לי יותר מדי גבולות והכינה לי תפריט נוקשה. מעולם לא הסתדרתי עם הגבלות. היא שאלה איזה מאכל בריא אני אוהבת אבל לא זכרתי מתי יצא לי לאכול מאכל כזה. התייאשתי מהפגישה, והחלטתי להתחיל בהרעבה עצמית. במהלך היום הייתי רק שותה הרבה ואוכלת מעדן או כריך. המשכתי עם ההרעבה במשך חודשיים והורדתי 14 קילו ממשקלי אבל הרגשתי שאני לא שמחה ולא נהניתי מהתהליך. חזרתי לאכילת אוכל משמין, אבל הפעם הקפדתי על הסדר של הארוחות. דווקא שאמרו לי שכדאי לי לרזות כי אהיה יותר יפה הרגשתי צורך יותר לאכול - זו הייתה תגובת האכזבה מכך שלא הצלחתי לשלוט במשקל שלי".
הרגע בו הבנתי שאני עושה שינוי
"לפני כשנה, אחרי תקופת החגים, עליתי 3 קילו והגעתי למשקל של 98 קילו, וממש פחדתי לעבור שוב את רף 100 הקילו. אימא שלי הייתה בעלת וותק של מספר שנים כמשתתפת בקבוצות של שומרי משקל. ראיתי שהיא ירדה בהדרגה ולאורך זמן אבל אף פעם לא האמנתי שהמסגרת תתאים לי, כמו שחשבתי באופן כללי לגבי מסגרות. אימא שלי שמה לב לחשש החדש שלי מהשמנה נוספת, והצליחה לשכנע אותי להצטרף למפגש ניסיון.
"הגעתי לקבוצה ונלחצתי, כי המדריכה הבהירה לכולם כי הן מתחילות שגרה חדשה. במשך חודש עלו לי תהיות שליליות לגבי שינוי ההרגלים, אבל ביום ההולדת שלי הלכתי לקנות לעצמי ג'ינס, ולא מצאתי אף מידה מתאימה. בדרך כלל הייתי ישר הולכת לאכול מתוך תסכול, אבל הפעם החלטתי להתמודד דרך הפנמה של שינוי. מיד למחרת נרשמתי לקבוצה לתקופה הארוכה ביותר שאפשר בכדי שלא אוכל לברוח – והתחלתי את התהליך ברצינות".
מה היה הרגע הקשה ביותר
"היה קשה לי להסתגל בהתחלה ל'תקציב הנקודות' המותר לאכילה. ממש לא הייתי רגילה לאכול באופן מסודר ובכמויות מדודות. הרגשתי ממש מסכנה מרוב תסכול וקושי לשנות את ההרגלים שלי. לפני השינה, הייתי חושבת על אכילת המאכלים הישנים והמשמינים שהכרתי. נרדמתי עם הרגשת רעב למרות שאכלתי באופן מסודר – אבל לאט לאט, השינוי חלחל באמת, והפך לחלק מהחיים שלי".
התפריט היומי שלי
בוקר: כריך משתי פרוסות של לחם שיפון, גבינה רזה 5% שומן וירקות.
ארוחת עשר: מעדן עם דגנים מלאים ופרי.
צהריים: 200 גרם חזה עוף עם ירקות בתנור ומנת אורז.
ארוחת ביניים: חטיף אנרגיה קל.
ערב: טוסט מ-2 פרוסות לחם שיפון, פרוסת גבינה צהובה 5% שומן עם סלט ירקות וקוטג'
לילה: נס קפה ופרי.
כיצד הגיבה המשפחה לשינוי
"אחותי סבלה גם מעודף משקל, והייתה ספקנית לגבי ההרזיה. אחרי שרזיתי, אמרתי לה שלא כדאי לה להישאר השמנה היחידה בבית, ואחרי לחץ ממושך היא השתכנעה להצטרף. אחרי הג'ינס הראשון שהעזתי לקנות, אימא שלי נכנסה להלם ולא דיברה במשך כמה דקות. כשהלכתי לאירוע של המשפחה כולם נבהלו ושאלו אם חליתי או שאני בדיכאון. הרגעתי אותם וסיפרת להם שאני בתהליך של שינוי, ושאין להם מה לדאוג – רק לשמוח".
כיצד הגיבה הסביבה לשינוי?
"בעבודה אף אחד לא האמין שאצליח לרזות. כולם הכירו את הרגלי האכילה שלי, והיה קשה להם לראות איך הם ישתנו. כשהתחלתי לרזות, מדי יום קיבלתי מחמאות ותגובות מלאות תדהמה. אפילו המנהל שלי ניגש אליי באופן אישי וביקש סליחה על כך שלא האמין בי, ומאז הכינוי שלי בעבודה הוא 'דוגמנית הבית'. היה לקוח שפגש בי אחרי מספר חודשים שבהם לא התראינו, ושאל אותי אם יש לי אחות שדומה לי וגרה בפתח תקווה. הייתי צריכה להסביר לו שלא הגיע במשך זמן, ושאני לא מישהי אחרת – רק מישהי רזה יותר".
טיפים למי שמעוניין לעבור שינוי:
"למצוא מסגרת שנותנת כוח רצון, ולאהוב את עצמך – זה הכי חשוב, כי היחס שלנו לעצמנו מעורר מודעות וביטחון עצמי, שחיוניים לתהליך ההרזייה".