זה קורה בחנויות בגדים. אישה עומדת מול המראה בפרצוף מכורכם, עיניה רושפות אש של שנאה עצמית. זה קורה בבית, מול המראה או אחרי ארוחה גדולה מדי, זה קורה ברחוב ובכל מקום - שנאה עצמית מבצבצת בין הסדקים, מרעילה את המבט שלנו על עצמנו, מזכירה לנו כמה לא מושלמות אנחנו וכמה אנחנו צריכות "להשתפר". וזה עוד לפני שדיברנו על חצי הביקורת מהסביבה הקרובה.
עוד בערוץ הנשים:
- האנורקטית שריגשה את הרשת סוף סוף משתקמת
- אמרו לה לרזות, אז היא השמינה והפכה לדוגמנית מידות גדולות
- לא תאמינו מה אמרו לדוגמנית הרזה הזו
עצוב להודות, אבל הביקורת העצמית הנוקבת הזו, כמו גם הביקורת מהסובבים, מתחילה הרבה יותר מוקדם ממה שנהוג לחשוב. בהאפינגטון פוסט ביקשו מנשים לספר על הפעם הראשונה שבה הרגישו לא נוח או התביישו בגופן, והתוצאה היא מסמך מרתק, שמרכיב פסיפס עגום של תיעוב עצמי, דימוי גוף בעייתי ומודעות יתר - ובעיקר ממחיש לנו כמה גדול ומסוכן הכוח שיש למילים של ההורים והחברים שלנו בעיצוב הדעה שלנו על עצמנו.
"זה פשוט היה הערב שבו ריסקו לי את הביטחון העצמי"
"כשהייתי בת 11, אכלתי ארוחת ערב בבית של חברה. סיימתי את המנה שלי וביקשתי תוספת פירה, אבל אמא שלה אמרה שאכלתי מספיק ולקחה את הצלחת שלי. עד אותו רגע ידעתי שאני קצת יותר מלאה מהבנות האחרות, אבל לא הרגשתי שזה לא בסדר - מאותו רגע, התביישתי לאכול ליד אנשים, ואני קצת מתביישת עד היום. זה פשוט היה הערב שבו ריסקו לי את הביטחון העצמי".
"הייתי בת תשע. אמא שלי, שבדיעבד אני מבינה שהיו לה הפרעות אכילה בעצמה, ביקשה ממני לעזור לה לסגור רוכסן של שמלה שהייתה קצת קטנה עליה. בהתחלה היא התעצבנה עליי שאני לא מנסה מספיק, אבל כשהיא הבינה שזה לא יילך, והשמלה לא תיסגר, היא פשוט עמדה מול המראה בדמעות, צבטה צמיג שהיה לה בבטן ואמרה: 'תמיד יש מה לשפר'. ואז היא פנתה אליי, צבטה גם לי את הבטן ואמרה: 'גם אצלך חמודה".
"לאמא שלי ולי תמיד היה מבנה גוף שונה מאוד: היא גבעולית ודקיקה, ואני אתלטית ושרירית. כשהייתי בת 11, נכנסתי לחדר שלי וראיתי שהיא השאירה לי על המיטה ספר בשם 'ירכיים מעוצבות ב-30 יום'. אני זוכרת שאפילו ניסיתי כמה מהתרגילים שהופיעו שם, רק כדי שהיא תהיה מרוצה ממני, אבל כמובן שזה לא הצליח - אני רק זוכרת שהייתי מאוד מבולבלת והרגשתי ממש רע עם הגוף שלי, מה שמעולם לא קרה לי קודם".
"אבא שלי תמיד היה מתבדח איתי, והיה אומר שיש לי אזניים גדולות ושאני מגושמת. יום אחד, כשהייתי בכיתה ד', הוא אמר לי שיש לי ירכיים עבות. מאותו רגע, לא הפסקתי להתעסק בזה. היום אני בת 34, בעלי אומר לי כמעט כל יום שאני יפה ומושלמת - אבל עדיין, כשאני מסתכלת על הירכיים שלי במראה אני שומעת את הקול של אבא שלי".
"הבת שלך גדולה מדי לחוג"
"תמיד הייתי טום-בוי כזו, וכבר בגיל 11 יכולתי לעשות יותר שכיבות סמיכה מרוב הבנים בכיתה שלי. בגיל 13 היה לי חבר, שכל הזמן צחק על הזרועות שלי וקרא לי 'בריונית'. אני לא ממש סולחת לו עד היום, בעיקר על זה שהוא גרם לי להתבייש במשהו שלפני כן הייתי גאה בו".
"ביום ההולדת העשירי שלי חגגתי במסיבת בריכה עם החברים מהכיתה. אני זוכרת בבירור שלבשתי בגד ים שני חלקים, וכל הזמן אמרתי לעצמי להכניס את הבטן, במיוחד כשהתכופפתי לעוגה כדי לכבות את הנרות. שנתיים אחר כך כבר הייתה לי הפרעת אכילה, שנלחמתי בה עשר שנים, אבל זה בהחלט היה הרגע הראשון שבו אני זוכרת שהתביישתי בגוף שלי".
"כשהייתי בבית ספר יסודי, בכיתה א' או ב', אמא שלי רשמה אותי לחוג התעמלות. הייתי ילדה שמנמונת, וכשבאנו להירשם המורה אמרה לאמא שלי, ממש מול הפרצוף שלי, שאני 'גדולה מדי' לחוג הזה, ושאם אני רוצה להשתתף אני חייבת לרדת במשקל. כיום אני מורה לאירובי, ולעולם, לעולם לא אגיד דבר כזה לתלמידות שלי, ולא אתן שמישהו יגיד משהו כזה לילדים שלי".