"תורידי את זה, לא חבל?", היא אמרה לי בחיוך מלא חמלה, כאילו אנחנו מכירות שנים ולא, נניח, ארבע שניות בלבד.
מכניסה את הבטן, משפילה מבט
בדיעבד, לא ממש ברור מדוע כל כך הופתעתי. אולי היה זה המגע הזר בגוף שלי בלי לבקש רשות, הפלישה הזו למרחב הפרטי שלי, ואולי פשוט שחררתי לרגע אחד את ההגנות שלי במחשבה שאף אחת לא תבחין בי בכלל בחנות לשדופות. הרי הגברת הזו לא היתה הראשונה ובטח לא האחרונה שהרשתה לעצמה לבחון את החמוקיים שלי ולצקצק כאילו אני מינימום אמא של האני בו-בו, והרגע הנקתי את הבת שלי בשומן חזיר באמצע הרחוב.
אם התמזל מזלכן ונולדתן רזות (וכן, אני מודעת לכך שכל התינוקות נולדים רזים, אבל שמנות אמיתיות יודעות שהגורל הזה נקבע כבר בלידה), סביר להניח שאין לכן מושג על מה אני מדברת. כשאתן יושבות במסעדה, אתן לא משפילות מבט מול המלצרית כשאתן מבקשות מנה מטוגנת, או מכניסות את הבטן בכל פעם שעדת כוסיות עוברת מולכן ברחוב ונועצת מבט.
הדרך היחידה להעביר לכן את התחושה היא אולי לתת לכן לדמיין את עצמכן הולכות באמצע התחנה המרכזית הישנה בלילה, כשאתן לבושות במיני וגופייה ומנסות להגיע כמה שיותר מהר למקום מבטחים, בלי לחטוף על הדרך מבטי מלאי זימה, הערות גסות ואולי גם כמה נגיעות בלתי רצויות. ככה שמנמנות מרגישות כל יום, כל היום, בין אם אנחנו מגיעות למקום זר ובין אם הוזמנו לארוחה משפחתית. תהיתן פעם מדוע כל כך הרבה בחורות גדולות הולכות שפופות? זה לא החזה שמכביד עליהן, תאמינו לי.
יש לך פנים יפות, לא חבל?
אבל ההערות שמגיעות מזרים ברחוב הן כאין וכאפס לעומת העצות שמנדבים הסובבים אותך, אנשים שאת מכירה ואוהבת ורוצה לחשוב שמקבלים אותך כפי שאת. מספיק להעיף מבט במדור "איך רזית" ובכתבות שמתפרסמות כאן כדי להבין את עומק הבעיה. אל תבינו לא נכון - מדובר לרוב בסיפורים מעוררי השראה, ושאפו לכל מי שמצליחה בתהליך קשה שכזה. אבל הטריגרים, הו, הטריגרים. קחו למשל את אורטל, שירדה במשקל אחרי שאחיה העיר לה "יש לך פנים יפות, לא חבל?", או את הרס"ר שאמר למריה "אם לא תקחי מדים במידה גדולה יותר אני מעלה אותך למשפט".
תסלח לי אורטל המתוקה, אבל היא כנראה הבחורה היחידה שהחליטה לקחת את עצמה בידיים אחרי ששמעה את המשפט השחוק הזה. ברור לי שאחיה ראה רק את טובתה לנגד עיניו, אבל יש להניח שהוא לא גילה לה שום דבר שהמראה לא גילתה לה כבר קודם, או שהמכנסיים ההדוקים מדי רמזו לה. סביר יותר שהעלבון הזה היה פשוט הקש ששבר את גב הגמל והוכיח לה שאפילו המשפחה שלה לא מסוגלת להעניק לה את הביטחון הזה להיות מי שהיא.
זו, אגב, בעיה בפני עצמה. נסו לומר למישהו שמעביר עליכם ביקורת מרסקת שאתם מעדיפים שייצא לכם מהצלחת, ותראו איך הוא נעלב עד עמקי נשמתו. לזרים ברחוב אין לי בעיה לענות בזעף, אבל קשה מנשוא להסביר לחברה הכי טובה שלך שהכוונות הטובות שלה לא גורמות לך לרצות להירשם למכון, אלא דווקא להשתוקק לסביח. מאז שהחלו לראות עליי את סימני הדיאטה, אנשים רבים מסביבי מגיבים בהקלה: "ניסינו לומר לך, אבל לא היית מוכנה לשמוע", הם מודים. אז זהו. זה לא שלא הייתי מוכנה לשמוע, כמו שזה לא מתפקידכם להעיר לי, ולא מה שהיה דוחף אותי לשינוי ממילא.
אז מה את אוכלת לארוחת בוקר בעצם?
נראה כי שמנים – ושמנות בעיקר – הם המיעוט האחרון שעדיין לא זוכה למעט נימוס ופוליטיקלי קורקטיות מהסביבה, בעיקר כי שאר העולם בטוח שהם פשוט לא שמעו שאוכל משמין ושספורט מחטב. זכורה לי גברת זרה אחרת שעצרה אותי – בדרך לפילאטיס, לא פחות – ושאלה אותי מה אני אוכלת לארוחת בוקר, במטרה להסביר לי מהי הבעיה לדעתה. תארו לעצמכם מה זה לקבל הערות מלומדות על סרטן מזרים ברחוב בכל פעם שאתם יוצאים לסיגריה, או מנסים לתפוס קצת שמש בבגד ים. נשמע הזוי? בדיוק.
מה שמדהים באמת הוא, שחיים שלמים עם מאבק בהשמנה לא הרגילו אותי לעלבונות הללו. אני אולי מוכנה מראש לכל מתקפה עם תשובות נגד, אבל החיצים הללו פוגעים לא פחות היום משפגעו כשהייתי צעירה יותר. גם כשאצליח להידחק למידה 36, סביר להניח שעדיין אחשוש ממבטים שיפוטיים מצד המוכרת כשאצא להביט במראה, ואפילו את הטור הזה שקלתי לפרסם בעילום שם, בידיעה שכל מילה אכזרית של טוקבקיסט אלמוני יכולה לרסק אותי שוב. מעניין מתי אפסיק לפחד מדעותיהם של אנשים זרים.