אחרי שאובחנה בטרשת נפוצה, ניצבו בפני אנט פרסקוב שתי אפשרויות: להמשיך לשקוע בדיכאון עד שתיכלא בכסא גלגלים או לקחת את עצמה בידיים ופשוט לרוץ. היא לקחה על עצמה אתגר לרוץ מרתון בכל יום במשך שנה ועמדה בו כמו גדולה עם אקסטרה. סיפור השראה אמיתי
נטלי כהן | mako | פורסם 23:57 11.01.14
אנט פרדסקוב גמעה 15,442 ק"מ בשנה והחליפה 20 זוגות נעלי ריצה|צילום: edition.cnn.comאם היו אומרים לבן אדם בריא לרוץ 366 מרתונים במשך שנה, רוב הסיכויים שהוא היה צוחק על מי שהציע את הרעיון, ולא רק כי הוא הזוי, הרי שהוא גם כלל לא הגיוני. אבל אישה אחת הסכימה לאתגר הלא ברור ולא סתם אישה, אלא חולה בטרשת נפוצה. ברגע שאנט פרדסקוב, בת ה-41 ואם לשניים מדנמרק, גילתה שריצה מסייעת לה להתמודד ואף להילחם בההשפעות הכואבות של המחלה, היא החליטה לצאת למסע מפרך שמשאיר אבק לפורסט גאמפ. בראיון ל-CNN, אמרנ: "אני מכירה את הגוף שלי עכשיו והקשבתי לו כל יום במשך הפרויקט, כך שאין לי שום פחד. זה מדהים. השרירים שלי נעשו חזקים יותר, העצמות התחזקו והגוף שלי מצא איזון".
"אני יכולה להחליט עבור עצמי מה אני הולכת לעשות מעכשיו"
לפני שלוש שנים אובחנה פרדסקוב בטרשת נפוצה - מחלה שתוקפת את מערכת העצבים המרכזית בגוף ומגיעה ברמות שונות של חומרה. עם היוודע דבר המחלה, התכנסה פרדסקוב בתוך עצמה ובמשך חצי שנה חיה בפחד. בנוסף לחוסר תחושה בצד השמאלי של גופה, היא גם סבלה מסחרחורות ועייפות קיצונית. "מאוד ריחמתי על עצמי. חשבתי, 'מה אעשה? אני לא יכולה לעבוד, אני כל כך עייפה ואני הולכת לשבת בתוך כסא גלגלים. בימים אחרים חשבתי, 'טוב, זה הולך להיות בסדר. אני אתמודד'. כך העברתי שישה חודשים של רכבת הרים, עד שלקחתי את עצמי בידיים והחלטתי שזו לא הדרך בה אני רוצה שהדברים יקרו".
"למדתי שאם יש משהו שאני רוצה לעשות, אני יכולה לעשות אותו". אנט פרדסקוב|צילום: edition.cnn.comפרדסקוב מצאה מענה בריצה. כמי שבעבר נהגה לרוץ מדי פעם, היא חזרה לזה די בקלות. "הסקרנות של המוח והגוף שלנו הייתה גורם השראה מרכזי עבורי שהתחיל עם האבחון שלי", אומרת פרדסקוב שאף כתבה ספר על מאבקה. "קשה להסביר מה קרה. לפני כן רצתי קצת אבל לא נשאבתי לזה לגמרי, וגם לא ממש נהניתי. אבל לפני שש שנים הייתי מוכנה להתאהב בריצה".
"אם מישהו יכול לעשות את זה, זו את"
אין ספק שאפילו הספורטאים הטובים בעולם לא היו ששים לרוץ 41 ק"מ ביום במשך שנה שלמה, אבל פרדסקוב אומרת שהחלטתה עזרה לה לשלוט על חייה ולהילחם במחלה. "שנה אחרי המרתון הראשון שלי, אני זוכרת שישבתי באוטו עם בעלי וחשבתי בקול, 'זה לא היה מדהים אם הייתי מצליחה לרוץ מרתון כל יום במשך שנה?' הוא אמר לי: 'אם מישהו יכול לעשות את זה, זו את', וכך החלום התעורר לחיים. למדתי שאם יש משהו שאני רוצה לעשות, אני יכולה לעשות אותו".
ואת זה בדיוק היא עשתה. כל המרתונים של פרדסקוב התרחשו בדנמרק. מדי היום היא רצה חמש שעות, שתתה שני ליטרים של סודה כדי שלא יחסר לה סוכר בדם והחליפה נעלי ריצה בכל שבועיים וחצי. ביום האחרון של השנה, כאשר הגיעה ליעדה וצברה רזומה של 365 מרתונים, פרדסקוב החליטה לתת עוד פוש אחד נוסף ורצה שני מרתונים שהתפרשו על פני 10 שעות ו-45 דקות בדרכים.
"כשהגעתי לקו הסיום לא היו מילים בפי", היא נזכרת. "זה היה מדהים, הראש שלי היה ריק. הדבר היחיד שעבר במוחי היה תודה על הכל. רצתי את קו הסיום, והילדים שלי ובעלי היו שם כדי לחבק אותי. הם אמרו לי: 'את כזאת אמא מדהימה!', ופשוט התחלתי לבכות. זה היה היום המאושר בחיי. יש לי הרבה כאלה, אבל זה לחלוטין יירשם בספרי ההיסטוריה".
אנט פרדסקוב ומשפחתה. "רצתי את קו הסיום והילדים ובעלי היו שם כדי לחבק אותי"|צילום: edition.cnn.com
אנט פרדסקוב. "הקשבתי לגוף שלי כל יום במשך הפרויקט, כך שאין לי שום פחד"|צילום: edition.cnn.comולמקרה שחשבתם שפרדסקוב הולכת להניח את נעלי הריצה חזרה בארון, נחשו שנית. "המטרה הבאה שלי היא לרוץ חמישה מרתונים ב-48 שעות", היא אומרת ומסכמת: "זה לא שכל יום - אני קופצת מהמיטה ואומרת, 'וואו, איזה יום שמח זה', אבל אני יודעת שאם אני קמה ומרגישה שהראש שלי כבד, זה בידיים שלי להפוך אותו ליום טוב. מבחינתי זהו סוג של חירות".
