התובנה שהקוביות בבטן הרסו לי את החיים הכתה בי כרעם ביום בהיר.
ישבתי עם בן הזוג שלי (אז עוד 'ההוא שאני יוצאת איתו') על הספה והתלבטנו אם לאכול בבית, להזמין טייק-אווי או לצאת לבית קפה. התחלתי למנות בפניו את כל מה שאני לא אוכלת כדי לשמור על החיטוב: לשם אי אפשר ללכת כי אין מספיק בשר, לשם אני לא אצא כי אם אני לא שותה אלכוהול אז אין טעם, במקום ההוא יש לי מה לאכול אבל מה, נשלם כל כך הרבה בשביל סלט וחזה עוף? וחוץ מזה, גם ככה אני קמה בארבע וחצי בבוקר לאימון אז בוא נישאר בבית, נכין חביתה ונלך לישון מוקדם. אני חושבת שזה היה המבט שלו, משהו בין רחמים לייאוש, שהפיל לי את האסימון: מה נסגר איתי? כבר לא כיף לי לחיות.
כשהפכתי לספורטאית היו לי שתי מטרות עיקריות: בריאות, כמובן, אבל גם חיטוב. כי מי מאיתנו לא רוצה להתהדר בקוביות כמו דוגמנית פיטנס בפינטרסט ולהרגיש בנח כל פעם שהיא מורידה חולצה, בבית בים או באיזה סטוץ?
והייתי נחושה. לטובת העניין נצמדתי לתכנית אימונים ודיאטה קפדנית: קמתי כל יום בארבע וחצי בבוקר (בכל זאת, אני לא דוגמנית פיטנס, יש לי עבודה רגילה להגיע אליה), הלכתי לישון עוד לפני תשע בערב כי השרירים צריכים מספיק שעות שינה כדי לגדול. פתחתי כל בוקר עם שייק חלבונים וכל צהריים עם לפחות פחית אחת של טונה. נורא רציתי פיצה, במקום זה אכלתי כל ערב ביצים – המון ביצים. יותר ביצים ממה שאתם חושבים שהגיוני לאכול.
וזה עבד. הביטחן עצמי שלי מעולם לא היה גבוה יותר. הרגשתי כמו כל היפים והנכונים האלה מהאינסטגרם, שמצטלמים מול המראה כשהם מרימים את החולצה ביחד אחת, מחזיקים את הטלפון בשנייה ושולחים את האגן בזווית קלה הצידה. לא הייתה הרגשה טובה יותר מלגשת למראה, להרים את החולצה, לראות את בטן החלומות המפוסלת ולדעתי שזו אני.
אבל איפשהו לאורך הדרך איבדתי משהו. לקח לי זמן להבין מה זה וכשההבנה הכתה בי, זה היה כאילו כל האסימונים נפלו בבת אחת: בשביל הקוביות האלה וויתרתי על פגישות עם חברים - כי מחר אימון. וויתרתי על דייטים – כי מחר אימון. וויתרתי על סרטים ובילויים ותחביבים אחרים – כי מחר אימון. וויתרתי על אוכל שאהבתי כי הוא לא מסתדר עם התפריט – התחזוקה של "הבטן המושלמת" מלאה בכל כך הרבה וויתורים, שההבנה שהם לא יסתיימו לעולם גרמה לי להשתבלל לתוך עצמי במלמולי "למה? למה?".
אמנם עשיתי את זה, הייתה לי את הבטן המושלמת, זו שאנחנו מייסרות את עצמינו ימים ולילות בשבילה, קוראות כתבות וטיפים ומודדות בשבילה כל גרם פחמימה וחלבון. זה רק דרש ממני אובססיה לא בריאה ועלה לי בחיי חברה ושמחת חיים.
אז נכון, כבר אין לי קוביות בבטן.
אבל יש לי את החופש לאכול, ליהנות מהחיים, לחיות ואפילו, רח"ל, להישאר לישון עד מאוחר ולא להתאמן הבוקר כי יש גשם בחוץ ולמי יש כח לצאת מהמיטה. וכשיש שמחת חיים, הרבה יותר קל לאהוב את עצמי כמו שאני.
להגיד שאני לא מתגעגעת לקוביות? מתגעגעת. אבל לפיצה התגעגעתי יותר.