איכשהוא תמיד עליתי את המשקל בחזרה
את חלק מהדיאטות (בעיקר את אלו המסוכנות) עזבתי באמצע לאחר שירדתי בממוצע שלושה-ארבעה קילוגרמים ובחלק מהדיאטות התמדתי לאורך תקופה ארוכה יותר ואף ירדתי בין 10-15 קילוגרמים. אבל איכשהו תמיד עליתי את במשקל בחזרה. הסיבה היא שאדם שמן תמיד נשאר כזה בראש, ולכן הוא גם מוצא את עצמו לא פעם חוזר למשקל ההתחלתי שלו. מאוד קשה להסתובב בעולם כאדם שאוהב לאכול, שבמשך רוב שעות היממה מעסיק את עצמו במה הוא יאכל, מתי וכמה. זה לעבוד כל הזמן באוכל. אתה מוצא את עצמך מקנא בכל מיני אנשים רזים ש"שוכחים לאכול", מפספסים ארוחות על בסיס קבוע ויכולים להסתפק בתפוח לארוחת ערב. מבחינתך הם האויב, מאחר והם ממחישים לך באופן תמידי כמה אתה לעולם לא תהיה כזה וכמה המלחמה במשקל ובאוכל היא יומיומית ועבורך היא לעולם לא תיגמר.
שנים התהלכתי בעולם בתחושה שאני שווה פחות, שבגלל שאני נושאת עליי מספר לא מבוטל של קילוגרמים מיותרים - לעולם לא אוכל להשיג בן זוג ראוי ובכל ראיון עבודה שאליו אגיע תמיד ייקחו מישהי פחות מתאימה ממני לעבודה, רק כי היא שוקלת פחות ממני. לצערי הלך המחשבה הזה הוא משהו שקשה מאוד להילחם בו, אנחנו חיים בעולם שסוגד לרזון ודימוי גוף לא ריאלי והדברים הללו מחלחלים מכל עבר לתודעה של נערה מתבגרת.
החלטתי שאני מפסיקה להתחבא מאחורי המשקל
לא אשקר, לאורך כל הדרך עדיין הרגשתי שמנה, גם כשהגעתי למשקל תקין לחלוטין וגם כשכולם אמרו לי שאני מספיק רזה ונראית ממש טוב, עדיין הרגשתי פחות שווה מכל העולם, ושאם רק ארד עוד קצת, אוכל להיות כמו כולם.
התהליך הארוך אך הבריא, ההדרגתי והמסודר שעשיתי גרם לי להאמין שאוכל לשמור על המשקל הזה לפחות לכמה שנים הקרובות. אבל האוכל המשיך להעסיק אותי על בסיס קבוע. וכך, לאחר שנתיים של תהליך לא פשוט, התחלתי להרשות לעצמי יותר, לגנוב קצת יותר, למלא את הצלחת קצת יותר, וכך – לאט לאט, המכנסיים התמלאו קצת יותר, וראיתי שאני שוב מתחילה להוסיף לעצמי במשקל.
חזרתי להרגיש האישה הפחות שווה
היום אני שוקלת 15 קילו יותר מהמשקל הנמוך ביותר שלי. והנפש שלי חזרה להרגיש כמו האישה הפחות שווה. אנשים שואלים אותי למה אני לא עושה שוב דיאטה? למה, אחרי שראיתי שאני מסוגלת ויכולה, אני לא נכנסת שוב לתהליך בכל הכוח ויורדת בחזרה במשקל? אבל לי אין תשובה חכמה, או מגניבה או מנומקת. הם לעולם לא יבינו כמה קשה לאדם שכל חייו סבב סביב אוכל, הם לא יבינו איך זה מרגיש להמשיך להילחם במלחמה הזו לאורך כל כך הרבה זמן.
אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אני מקווה שאמצא שוב את הכוחות לרדת שוב במשקל אבל החרדות לעולם לא ייגמרו. גם אם אצליח לרדת, מה יקרה כשאכנס להריון? ואם לא אצליח לרדת שוב אחרי הלידה? זו מלחמה שלעולם לא נגמרת, מלחמה שלא תמיד יש לי את הכוחות הנפשיים כדי לעמוד בה.
זה הרבה יותר קשה אחרי שכבר ירדת במשקל וכבר הגעת למקום שאליו כמהת כל חייך, אחזת ב"גביע הקדוש", רק כדי לראות את עצמך חוזרת חזרה להביט בפנטזיה נעלמת בין הררי פיצות ובורקסים.
הייתי שמחה שהדימוי העצמי שלי היה שלם ללא קשר למשקל שלי, שהערך העצמי שלי היה בנוי לא רק מאיך שאני נראית ונתפסת בעיני אחרים. מה שבטוח, אחד הדברים החשובים שלמדתי הוא להילחם בכל חזית בנפרד. כרגע המלחמה שהכי חשוב לי לנצח בה היא מול חפיסת השוקולד שנמצאת אצלי בארון.
>> נשים לא אוהבות כוסיות לידן
מאקו נשים גם בפייסוש. יאללה, את באה?