בפעם הראשונה שמישהו קרא לי שמנה, הייתי בת עשר, אולי אחת עשרה.
באופן אירוני, זה קרה דוקא כשעשיתי ספורט – במגרש הטניס ביישוב בו גדלתי. מאחורי השיחים שמעל המגרש התחבאו שני ילדים מהשכבה שלי וצעקו לי: "הללי, יא שמנה!". לעלבון הצורב לא עזרה העובדה שהאקוסטיקה במגרש הטניס הדהדה את הצעקה שחזרה אלי איזה שלוש פעמים. חזרתי הביתה בדמעות, אלא מה.

עוד בערוץ הנשים:

לא מזמן הסתכלתי על תמונות ילדות שלי מהגיל ההוא. שמנה לא הייתי, אולי עגלגלה, אבל בדור שלי זה הספיק כדי להיות מסומנת. גם היום - אם לצטט את מיכל צפיר - אני לא שמנה אלא "שמנמנולה", לא עגולה, כי אם "עגלגלולה". זו הגנטיקה שלי, ובעצם, מה ההבדל בין כל הכינויים האלה? הרי גם זה וגם זה הם שמות תואר ותו לא. אז למה הם כל כך מעליבים?

מרוויחים טוב, על חשבון התיעוב העצמי שלנו

בשנתיים האחרונה העולם מתחיל להשתנות: תנועת ה-Body Positive (בתרגום גס: דימוי גוף חיובי) הולכת ותופסת תאוצה, דוגמניות של מידות גדולות הן כבר לא מראה נדיר כל כך ובאופן כללי יש איזו תחושה שנשים מורדות בדימוי היופי שמוכתב להן מגבוה, בידי אלה שמרוויחים טוב מהשנאה העצמית שלנו. במסגרת ההתעוררות הזו, מעבר לים כבר מתחיל דיון ער על עצם המושג "שמנה" וספציפית יותר סביב השאלה – למה אנחנו בכלל נעלבות מהמילה הזו?


אני חושבת שבראש ובראשונה, זה קשור לעובדה שבמשך שנים על גבי שנים פמפמו לנו את התפישה לפיה מי ששמן הוא בהכרח אדם לא בריא, עצלן ופאסיבי. יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שאין בהכרח קשר בין מסת הגוף לבריאות הכללית, ולא חסרות דוגמאות לאנשים שמנים שנמצאים בכושר פי אלף יותר גבוה משל הרבה רזים ורזות. למרות זאת, שינוי תפישתי הוא תהליך ארוך וזוחל וייקח הרבה זמן לפני שהמילים "שמנ/ה" ו-"חולה" יופרדו זו מזו. עוד חשודה מיידית בהפיכת המילה שמנה למעליבה, היא הנצרות – בה גרגרנות נחשבת לאחד משבעת החטאים החמורים ביותר שאדם יכול לעשות ושעונשם הוא מות הנפש. ללא ספק, השרשת התפישה הזו דרך הדת השלטת בעולם המערבי – ועוד בשלב כה מוקדם של התפתחותו התרבותית – היא סיבה נוספת שבגללה אנחנו חושבים שכל מי שאהבת המזון שלו באה לידי ביטוי גם באופן פיזי, הוא אדם חוטא, כזה שלא יכול לשלוט בעצמו וביצריו ולכן גם נלעג, פאתטי ומוקצה.

ברוכים הבאים למאה ה-21

ובכן, כמה טוב שיצאנו מימי הביניים ואנחנו חיים במדינת היהודים הריבונית, שאינה נתונה לשליטת הכנסייה. בדיוק כמו שהרפואה והמדע התקדמו לאורך המאות והיום אף אדם שפוי בדעתו לא יסכים לעבור ניתוח ללא הרדמה – אין שום סיבה להיאחז בדעה קדומה, לפיה אנשים שמנים הם בהכרח גרגרנים, עצלנים וחסרי שליטה. "אבל הללי", תגידו, "אינספור מחקרים מוכיחים שהשמנת יתר מעלה את הסיכון לחלות בסכרת, לחטוף מחלות לב או שבץ מוחי". ובכן, אתם צודקים, אני לא מנסה לטעון ששומן הוא דבר בריא, אלא שההשמנה שלי, שלה, או של כל אחד אחר, היא פשוט לא עניינכם הארור.

A photo posted by @curvyfeforever on


כמו שלא תצעקו – או לפחות כך אני מקווה – על ילד לקוי למידה שהוא לא מבין את החומר כי הוא טיפש ועצלן, כך אין שום טעם להטיח בנשים (וגם גברים, אני לא מפלה כמובן) שהשמנה זה "לא בריא". קודם כל, אנחנו – אוכלוסיית השמנים והשמנמנים – יודעים לקרוא וגם מבקרים מדי פעם אצל הרופא. כולנו שמענו, קראנו ונחשפנו למידע הזה. שנית, האמינו לי: אף אדם בעולם הזה לא בוחר להיות שמן, בדיוק כמו שאף אחד לא יכול לבחור את צבע העיניים איתו הוא נולד. זה וגם זה הם עניין נתון, שקשורים לגנטיקה. כן, אפשר לבזבז את החיים בתוך מעגל הדיאטות האכזרי, זה שמלמד אותנו לשנוא אוכל ואת עצמנו על כך שאנחנו משתוקקים לו – ואפשר גם לא. הבחירה הזו היא אישית, ולנסות להתערב בה זו פשוט חוצפה.

הללי ז'בוטינסקי (צילום: עופר חן)
"אני עדיין נהדרת, בדיוק כמו שאני". הללי ז'בוטינסקי|צילום: עופר חן

ובאשר לכן, או ליתר דיוק – לנו, שמנמנות ושמנות יקרות: הגיע הזמן שנוציא את העוקץ מהמילה שמנה. בדיוק כמו שלא תיעלבנה ממי שיקרא לכן גבוהה או נמוכה, כך גם מילת התואר הזו, שמנה. אם קבלה עצמית היא שם המשחק החדש – אז עד הסוף: כן, אני שמנה ומה זה בסך הכל אומר עלי? שאני לא רזה. ואתם יודעים מה? אני עדיין נהדרת, בדיוק כמו שאני. 

 >> אנורקטית לשעבר: "מתה על השומנים שלי"