בכל שנה היו עושים בבית הספר בדיקת משקל וגובה לכל התלמידים, ואני הייתי מנסה להתחמק מזה בכל צורה אפשרית. אני זוכרת את עצמי בכיתה ג' אצל האחות, שאומרת לי בטון צורם שאני שמנה יחסית לגילי וגם ביחס לשאר התלמידים, מוסיפה שאני צריכה דיאטה – ובאותה נשימה כבר קוראת לילד הבא בתור להיכנס. עמדתי שם אבודה ופשוט רציתי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי. טוב שזו לא הייתה תעודה, שלא הייתי צריכה לחלוק עם אחרים את הציון שקיבלתי.
מחכה לירות את הכעס שלי על מי שרק יעז
מאותו היום התחלתי לבקר את עצמי, והפנמתי שאם אני שמנה אני פגומה. במהלך השנים חוויתי בבית הספר מספר חוויות לא נעימות, אבל יש כאלה שאזכור לנצח. כזאת היא הפעם בה עברתי בשכונה שלי, כשלפתע שמעתי ילדים צועקים "רותם שמנה! רותם גלגל הצלה!". זה הרגיש לי כאילו אני באצטדיון מול אלפי אנשים שצועקים; שמעתי אותם בהד.
מהרגע ההוא הפכתי להיות דרוכה: דרוכה לחיים, דרוכה לאנשים, מחכה לירות את הכעס שלי על מי שרק יעז. הבנתי שאני גדולה ושממילא אנשים לא אוהבים את זה, אז מה אכפת לי להיות גם קצת מאיימת?
ולכן התלבשתי איך שבא לי ואמרתי מה שבא לי ולמי שבא לי, בלי לפחד ממה שיקרה. אמרתי תמיד את האמת, גם אם היא הייתה פוגעת. לא כולם אוהבים לשמוע אותנטיות אמיתית, ולכן האנשים שסביבי נחלקו לשתי קבוצות: כאלה שאהבו אותי וכאלה שממש לא. הלכתי בראש שאין לי מה להפסיד, כי גם אם אריב עם מישהו, הדבר היחיד שיהיה לו לומר עליי הוא בלאו הכי רק "שמנה".
חלפו השנים. היו לי את החברים הקבועים שלי, והאמת היא שאף פעם לא באמת הבנתי מה המקום שלי בחבר'ה. הייתה לי חברה טובה שהייתה בולמית, והתחלתי לחשוב שזה יכול להיות פתרון טוב גם בשבילי. ראיתי את הבולמיה בתור חלום, והנחתי שאם אצליח להגיע למצב כזה - כל הבעיות שלי יפתרו. חשבתי שאם אהיה רזה אהיה מאושרת.
ממש התפללתי שככה יראו החיים שלי, שאוכל לסלוד מאוכל כמוה. זה הזוי כמה רציתי להיות בעולם הזה, בכלל בלי לדעת מה יש שם. היום, בדיעבד, הייתי נותנת לעצמי סטירה כדי שאתעורר מהשטות הזאת.
כוסית אש ושונאת את עצמי
כשהתגייסתי הפסקתי עם הבולמיה לזמן מה. הייתי סמבצי"ת בבסיס בצפון, נכנסתי למסגרת ודברים אחרים העסיקו אותי. כשהייתי חוזרת בסופי השבוע הביתה הייתי מקיאה, אבל במשך השבוע בצבא היו סביבי כל הזמן אנשים, אז פשוט אכלתי והשמנתי.
בסך הכל היה לי אחלה שירות, עד שפגשתי אותו. בהתחלה ממש שנאנו אחד את השני, אבל במשך הזמן הפכנו להיות החברים הכי טובים. המשיכה המינית תמיד הייתה שם, עד שיום אחד הוא אמר לי, בלי רחמים ובלי לחשוב פעמיים: "רותם, את בן אדם מדהים - ואם היית רזה ב-10 קילו הייתי מתחתן איתך".
באותו הרגע השתתקו לי כל האברים בגוף. מה אני אמורה לענות אחרי משפט כזה? האם אני אמורה בכלל להגיב?
בום הבולמיה חוזרת.
כשהשתחררתי, הייתי כבר בשיאה של הבולמיה. דאגתי ליצור איתו קשר, "שיראה אותי ויבין מה הוא הפסיד". הייתי כוסית אש, אבל הרגשתי כמו כדור אש. שנאתי את עצמי. אחרי חמש שנים בהן לא היה ברור מה אנחנו זה לזה, חתכתי את הקשר בינינו. זה היה דפוק: הוא גר בצפון ואני במרכז, והיינו נפגשים אחת לשבועיים בערך. הייתי נוסעת אליו, שונאת את עצמי, חוזרת ממנו ושונאת את עצמי עוד יותר על שאין קשר בין המשקל שלי לחתונה.
והמחלה הלכה והתגברה יותר ויותר.
בפעם הבאה: אלה הם החוקים של הבולמיה