זוכרות את הפעם הראשונה שלבשתן בגד-ים בחיים, או את התחושה של גופיית ספגטי עם כתפיות דקות על הכתפיים החשופות שלכן בפעם הראשונה? סביר להניח שלא; אבל אילה דקל, שלבשה בגד ים בפעם הראשונה לפני שנה וחצי, בגיל 37, דווקא זוכרת את התחושה היטב. כשדקל חזרה מהים היא הבחינה שנשרף לה הגב למרות שמרחה קרם הגנה, והמחשבה הראשונה שעברה בראשה הייתה: "זה עונש מאלוהים".
דקל גדלה בחברה דתית-לאומית בהתנחלות בית חורון שבהרי בנימין, והמסרים שקיבלה בילדותה ונעוריה לגבי צניעות ודימוי גוף עדיין מלווים אותה עד היום, למרות שכיום היא חיה אורח חיים חילוני. "אני אמנם כבר מדליקה אור בשבת ללא בעיה, אבל תחושת האשמה שקשורה לגוף היא חזקה יותר מכל", היא אומרת. "גיל ההתבגרות עבר עליי בעולם הלכתי שבו גוף האישה הוא כזה שצריך לשמור עליו, לכסות אותו, שמיניות היא מסוכנת. בשיעורי אישות ומשפחה שהעבירו לבנות האולפנה בכיתה י"ב למדנו על מצוות נידה. המורה הסבירה שרק ככה נוצרים יחסים טובים בין גבר לאישה, ששבועיים מותר להיות יחד ולגעת ושבועיים יש הפסקה, שהגבר צריך להתגעגע כדי שלא ימאס לו מאיתנו. הגברים בסיפורים שלה נשמעו ככאלה שצריך לרצות, שאנחנו כנשים צריכות להתאים את עצמנו למחשבות ולרגשות שלהם. לא לחשוף כדי שהם לא יתפתו ולא להמאיס את עצמנו עליהם".
למשל, באחד השיעורים לימדו את הבנות "לגרום לגבר להרגיש חזק ומועיל": "לימדו אותנו שעדיף לחכות עם כל מיני פעולות עד שהבעל יחזור הביתה, ואז לבקש ממנו להוריד משהו מהמדף העליון כי לכאורה זה גבוה מדי בשבילנו, כדי שהוא ירגיש שאנחנו זקוקות לו", מספרת דקל, ונזכרת בחברה שלה מהתיכון ש'נפלה' - כלומר נגעה בחבר שלה לפני הנישואים. "זה היה מלווה בייסורים גדולים. הרב אמר לה שהיא לא יכולה להישאר איתו, שזה ניסיון גדול מדי לעמוד בו. הוא אמר שהיא יכולה לנצח את היצר. המטרה היתה להכניע אותו, להתגבר על החשק המיני, על הצורך במגע".
כעבור כמה שנים, כשדקל התחתנה - פתאם הרוחות השתנו והחל דיסונסנס שחשות, ככל הנראה, הרבה נשים דתיות עם גופן. "פתאום היה עיסוק בלתי פוסק בגוף. הייתי צריכה לעמוד ערומה לגמרי מול הבלנית פעם בחודש, לטבול בתוך המים כשהיא מביטה על הגוף שלי, לבדוק יום אחר יום מה מצב הדם ואם אני כבר יכולה להתחיל את תהליך ההיטהרות. הגוף עמד במרכז, נע במתח שבין טומאה לטהרה".
הביקורים במקווה נעשו יותר ויותר קשים. "פעם אחר פעם הייתי נפגעת מההערות של הבלנית במקווה. 'תנקי טוב יותר', 'זה לא מספיק', 'תטבלי עוד פעם'. עצם הידיעה שככה היא מביטה בי ובגוף שלי ומעירה הערות שיתקה אותי שוב ושוב. יום אחד היא אמרה לי 'הלוואי שנזכה לא לראות אותך פה הרבה', ובעצם התכוונה לברך אותי שאכנס להריון ולא אצטרך לטבול. זו הייתה הפעם האחרונה שלי במקווה. נחרדתי שיש מישהי שעוקבת אחרי, שבודקת לפי הרגלי הטבילה שלי אם אני כבר בהריון או לא".
"הצטלמתי עם הגופיה והעליתי לפייסבוק. זה היה סוג של יציאה מהארון. ככה העזתי לבשר למשפחה שלי על השינוי, דרך המסך"
לפני כשנה וחצי נסעה דקל עם בעלה והילדים לטיול ביוון, וזו הייתה הפעם הראשונה בחייה בה לבשה בגד ים וגופיה. "את הגופיה קניתי ביוון ואת בגד ים הבאתי איתי מהארץ במיוחד בשביל הנסיעה הזו. אמנם לבשתי אותו כשמעליו מכנסיים עד הברך, אבל בשבילי זה היה המון". כשחזרה דקל למלון היא הבחינה, כאמור, כי גבה נשרף. "הייתי צריכה ממש לעצור את עצמי ולנסות לגרש את המחשבה שזה עונש ולהזכיר לעצמי שפשוט העור לא היה חשוף לשמש כל כך הרבה שנים, שהוא לא רגיל. אבל הרגע הראשון המשתק הזה נצרב בתודעה ומאיים".
למרות נקודת המפנה, עברה שנה נוספת עד שהעזה דקל ללבוש את הגופיה הזו גם בארץ. "זה היה בטיול בצפון, ואפילו הצטלמתי איתה והעליתי לפייסבוק. זה היה סוג של יציאה מהארון. ככה גם העזתי לבשר למשפחה שלי על השינוי, דרך המסך. ההתמודדות שלי לא הייתה עם הבגד, אלא עם כל מה שהוא מייצג. עם מה שעומד מאחוריו". בתהליך ארוך, לדבריה, היא מתחילה לשנות היום את כל מה שלמדה על נידה ועל אישות. "היום אני רואה את אלוהים כמשהו אישי ורגשי ולא כיישות שמנהלת את העולם. יותר ויותר אני מתייחסת ליישות זו כאישה ואני מודה שזה הרבה יותר נעים. הוצאתי מהגוף שלי את הגדרות ההלכתיות, את האיסורים, את הטומאה. אני כבר מעזה ללבוש בגד ים ואולי יבוא יום שבו אני אפילו אפסיק להרגיש על זה אשמה".