לאורך ההיסטוריה, בני אדם האמינו בלא מעט מיתוסים על הנרתיק הנשי. הרוב המוחלט של האמונות הללו נראות מגוחכות לחלוטין בימינו, וניכר שלא מעט מיזוגניה ובורות שימשו בעירבובייה כשהן השתרשו. הרבה נתונים שנראים לנו היום כמעט טריוויאליים - כמו, למשל, איך מתרחשת הפרייה ומה בדיוק קורה בגוף הנשי לאורך המחזור החודשי - היו עלומים אז, וחוסר הידע שימש כר פורה להתפתחות של אמונות שגויות. למעשה, הגוף הנשי נתפס כגוף גברי פגום - השחלות נחשבו לאשכים פנימיים, והדגדגן נתפס כפין מעוות וזעיר. אפשר רק לנחש איך יסתכלו בעתיד על האופן שבו אנחנו תופסים היום את האנטומיה הנשית, אבל בינתיים קבלו הצצה לכמה דעות היסטוריות מעניינות למדי באשר לאנטומיה הנשית בכלל - ולנרתיק בפרט.
עוד בערוץ הנשים:
- ניו יורק: קמפיין מודעות יוסר בגלל המילה "מחזור"
- אכזרי: מדוע אמהות משטחות את שדי בנותיהן המתבגרות?
- דם אמיתי: מביעות מחאה באמצעות דם הוסת
1. סיפור עם שיניים
וגינה דנטטה - זה המונח ה"מדעי" שמתאר נרתיקים שיש בהם שיניים חדות במיתוסים עממיים שרווחו ברוסיה, הודו, סמואה, ניו זילנד ושבטים באמריקה. סיפורי גבורה על זכרים שנאלצו לעקור את השיניים מהנרתיקים של נשים לפני שקיימו עמן יחסי מין. הוכחה מדעית לעניין לא נמצאה, כמובן, ולכן ניתן רק להניח כי מדובר בעיבוד כלשהו של חרדת סירוס, שעוותה כדי שנשים תוכלנה להיות אשמות (גם) בה.
2. הפוך, גוטה
הרבה לפני שפותחו ניתוחים לשינוי מין (שבהם הופכים את הפין למעין נרתיק), נתפסה הגניטליה הנשית כ"פין פנימי". הרעיון הוא להציג נשים כאמיצות פחות, שכן בעוד שגברים מעזים להסתובב עם איבריהם האינטימיים מחוץ לגוף, נשים זקוקות להגנה ולכן מחביאות את איבר המין בפנים - בדומה לצב שמתכנס בשריון שלו נוכח סכנה. היוונים הקדמונים, למשל, הקבילו את הנרתיק לפין הפוך, את השפתיים לעור העורלה, את הרחם לשק האשכים ואת השחלות לאשכים עצמם. גלנוס, פילוסוף ורופא יווני שחי במאה השנייה, כתב: "אי אפשר למצוא בגוף הנשי ולו איבר גברי אחד שלא פשוט שינה את צורתו ואת מיקומו".
3. גילה את אמריקה
ב-1559 טען מדען בשם רנלדוס קולומבוס (לא, לא הבחור שכביכול גילה את אמריקה, וגם לא ידוע על קשר משפחתי בין השניים) טען שגילה איבר חדש - הדגדגן. ובדיוק כמו גילוי אמריקה, גם כאן ניטש קרב קרדיטים מר. נכון, אין כאן מיתוס מופרך, והדגדגן הוא עובדה קיימת גם בימינו (אלא אם מחליטים להסיר אותו בשם המסורת) - אבל אין ספק שוויכוחים סביב השאלה מי גילה איבר חיצוני שקיים אצל מחצית מאוכלוסיית העולם (ולא איזה ריבוזום נסתר שמצדיק פרס נובל) מגוחך למדי.
4. מחזור קטלני
לא, הכוונה היא לא ל-PMS שגורם לך לשקול ברצינות להיכנס למשרד עם קלצ'ניקוב או לגרוס כמות בלתי נתפסת של בורקסים - אלא לאמונות חזקות באשר להיותו של דם הווסת מסוכן. פליניוס הזקן, סופר וחוקר טבע רומאי, כתב: "יש בו בדם הנשי החודשי יכולת להחמיץ יין טוב, להכמיש יבולים, לייבש צמחייה חיה, להרקיב פירות על העצים ולעמעם את זהרן של מראות. הוא מחליש פלדה ושובר שנהב, הורג דבורים, מחליד אפילו ברונזה ומפיץ ריח נורא באוויר. כלב שיטעם ממנו ישתגע מיד, כאילו לקה בכלבת". לא ברור האם מדובר במסקנות מתוקפות מחקרית, שכן קשה מעט לדמיין חוקר נכבד כפליניוס מתיז דם וסת על דבורים או מורח אותו על מראות, אבל בזמנו מדובר היה באמונות רווחות ונפוצות למדי.
5. רחם מרוטש
אם עד עתה עסקנו בתפיסות עתיקות, הטקסט הבא נכתב ב-1900 באוניברסיטת קיימברידג', ועם זאת - כל ילדה שקראה את "איילת מקבלת" יכולה להבין שמדובר בגיבוב של שטויות. למעשה, אם מתייחסים ברצינות לדבריו של ד"ר וולטר היפ, מחבר הטקסט, מדובר בנס שאישה כלשהי שורדת את המחזור - ונותר רק להצטער שהבחור החביב כבר לא איתנו, שכן יש להניח שהוא היה נדיב מאוד בחלוקת אישורי מחלה לנשים בימי הווסת. וכה כתב הדוקטור: "נשים עוברות תופת חמורה אחת לחודש. כל השכבה הפנימית של הרחם נקרעת, מותירה מאחוריה רקמה מרוטשת, בלוטות קרועות, כלי דם משוסעים והרס שקשה להאמין שנרפא בלי סיוע ניתוחי".
6. אורגזמה היסטרית
ב-1905 פרסם פרויד מאמר שבו טען כי האורגזמה הנשית נחלקת לשני סוגים - נרתיקית (פנימית, שמושגת באמצעות חדירה) וחיצונית (שמגיעה בעקבות גירוי של הדגדגן). עד כאן - כבודו צודק לחלוטין, אלא שפרויד טען בתוקף שנשים שאינן מגיעות לאורגזמה נרתיקית בבגרותן, ומסוגלות להשיג רק אורגזמה דגדגנית, הן בעלות קווי אופי ילדותיים ונוטות להיסטריה. כיום אנחנו כבר יודעים שכ-70% מנשות העולם נמנות עם הקבוצה החיצונית, אבל מבין כל המיתוסים שמוזכרים בכתבה הזו, הרעיון של פרויד הוא היחיד שלא נעלם לגמרי מן העולם - וחבל.
