העניין הוא שלי ולאבא שלי אין שום יחסים. לא בפייסבוק, לא באינסטגרם, ולא במציאות הרגילה בכלל. ופתאום לראות את אבא שלי בפייסבוק גרם לי לחזור הרבה אחורה בניסיון להיזכר אם בכלל מתישהו בחיי היה לי אבא. אני לא יודעת אם הזיכרון שלי בוגד בי או שאולי אני בוחרת להגיד את זה, כי זה יותר קל ככה. אבל האמת היא פשוטה וכואבת: אני פשוט לא ממש זוכרת כשהוא כן היה שם - בחיי.
ואולי גם עדיף שלא אזכר באמת. כי מעולם לא אמצא שם זכרונות קלאסיים של אב ובתו. הוא היה יותר בכיוון של צבא אבא וילדיו החיילים. בתור הילדה האמצעית מבין שני אחים, פטרו אותי מחלק ממטלות הצבא. מדהים עד כמה הומור אני יכולה למצוא בנזקים שהוא עשה והשאיר.
מאוד קל לקום ולברוח, לכולנו יש המון נקודות יציאה - רק תבחר. והוא בחר. הוא בחר לצאת מחיים של שלושה ילדים, שכנראה גדלו להיות יותר טובים בלעדיו.
נורא מצחיק אותי לשמוע סיפורים דומים לשלי, ולא ממש חסרים כאלה. זה כאילו יש מין טרנד כזה של אבות שנוטשים ולא ברור למה ואיך. זה נראה כאילו נורא קל לנטוש, להתנער מאחריות טכנית ורגשית, ואז לבחור לחזור (או לפחות לנסות) כשהזמן מרגיש מתאים יותר. אבל לצערי או לשמחתי, החיים לא עובדים ככה, ונרצה או לא - הגלגל הוא עגול. וכמה שאני אוהבת עגול.
אבל לבוא היום, ולדפוק על מפתן חיי בשעה שיש במה להתגאות, לנסות ולקחת פיסת חיים שנבנו בלעדיו זה משהו שלא יתאפשר, לא בחיים הנוכחים ולא בחיים הבאים. 
זה משהו שאני לא אתן לזה לקרות. כי זכרונות שנטבעו, דמעות שנשטפו במהלך כל השנים, תמונות שצולמו, חיוכים שיחרטו לנצח, חיים חדשים שנוצרו, זה לא משהו שפשוט באים ולוקחים כשנוח. הדלת הזו לחיים שלי נסגרה בפניו, וכנראה שלא תיפתח יותר לעולם. והאמת, אני לא ממש בטוחה שהוא היה רוצה להיכנס גם ככה, יש אנשים שלא מסוגלים להכיל חיים שלמים שכאלה.
יש אנשים שלא עשויים מחומרים אנושיים מספיק כדי להכיל את כל הטוב הזה, ותודה לאל על כל הטוב הזה.