(צילומים מתוך עמוד הפייסבוק של ח"כ שולי מועלם)
הכנסת היא מקום אפרורי למדי. לא רק מבחינת העיצוב המדכא, סלעי שואה חיוורים ופסלי ברזל בצבע מוות עם כיסאות בית כנסת במליאה, אלא גם בגזרה האנושית: מה לעשות, להיות פוליטיקאי זה אומר כנראה להיחנט תמיד בחולצת כפתורים דהויה, אפילו אם אתה מיניון צוהל כמו אורן חזן. אין ולא אמורות להיות לנו ציפיות אופנתיות מעבר לבגדי ה"אני איש רציני, קלטו אפילו יש לי צווארון" הרגילים של חברי הכנסת שלנו. ומקום שאסור להיכנס אליו עם חצאית קצרה מדי ממילא לא נועד להצהרות אופנתיות.
אבל תודה לאל שיש גם יוצאי דופן. תמר זנדברג למשל, שמפציעה פה ושם בטופ חמוד או שרשרת מעודכנת. מצד שני, זנדברג היא תל אביבית מגנובה, ולכן זה דיי צפוי שתפגיז. שולי מועלם לעומת זה, היא הפתעה מרעננת בחיי.
זה התחיל כשנתקלתי בפפיון הצהוב הענקי שלה, באחת התמונות של ישיבות הכנסת, רגע מכונן שבו הבנתי שגם אני רוצה להיות פפיון צהוב ענקי כשאהיה גדולה. ומאז, הבחנתי שוב ושוב בפרטים קטנים או גדולים באאוטפיט של מועלם: לפעמים זה טוויסט צבעוני שמבליח על סט אפור, לפעמים זו עניבה, לפעמים זה שילוב הדפסים מעניין שתופס את העין. פתאום, בלב הג'ונגל האפור-שחור של נבחרי הציבור - מופיע כתם של שמחה, ודווקא אצל חברת מפלגה שמרנית ודתית.
הסטייל של מועלם די נפוץ במגזר הדתי: ריבוי הפריטים (הצורך בחולצת בסיס מתחת לכל גופייה או שמלה קצרה, כיסוי הראש, הגרביונים, התוספות החגיגיות לבגדי שבת) מעודד שילובים יצירתיים ויוצאי דופן, והגבלות הצניעות מאלצות את המתלבשות לרכז את התעוזה שלהן בבחירת הצבעים וההדפסים. כתוצאה מכך, בסביבה הדתית שלי אני רואה יותר גרביונים עם לבבות וכובעי פפיונים מאשר בתל אביב, אם כי לפעמים המינונים אצלן לא נכונים, או הפריטים עצמם מיושנים.
אבל מועלם מצליחה לעשות את זה בחן. חולצה ירוקה, סריג תחרה לבן, פרח אפור על הראש. עניבה שחורה, חצאית עור, מגפיים גבוהים. חולצת משי לבנה, גדילי תחרה, והו כן, הפפיון הצהוב. תמיד יש מקום לשיפור - הייתי מרחיבה את המלתחה שלה בעוד כמה פריטים כדי לא למחזר מדי את אותה חצאית, ונפטרת מחולצת המשבצות השחור-לבן שעושה לה גזרה של שקית, אבל נכון להיום, מועלם היא אייקון האופנה המועדף עליי בכנסת. אם רק תחליפי פה ושם אקססוריז עם זנדברג, זה יהיה מבחינתי הצו פיוס המושלם.
