לפני זמן לא רב יצא לי לקרוא כתבה באחד ממגזיני הנשים, בה רואיינו נשים שסיפרו כי בן הזוג שלהן מעולם לא ראה אותן ללא איפור. הן סיפרו שהן נוהגות לקום לפניו, להתקלח, להתאפר - ולחזור למיטה. בכל שנות נישואיהן, והיו שם גם כאלה שנמצאו במערכות יחסים ארוכות למדי, בן הזוג שלהן מעולם לא ראה אותן במראה הטבעי שלהן.
מתי אתן מי שאתן, בנות?
ריחמתי עליהן. ריחמתי ושאלתי את עצמי לאן הידרדרנו, שקיימות כאלה תופעות בחברה שלנו? איך זה שהאדם שצריך להיות הכי קרוב אליך, להכיר אותך יותר טוב מכולם, מעולם לא ראה אותך מתעוררת בבוקר? זה טראגי בעיני. אם אין טבעיות, אם קיימת "התחפשות" ורדיפה אובססיבית אחרי המראה החיצוני אפילו בין בני זוג, איפה כבר נשאר לנו להיות אמיתיים? ואיפה זה נעצר, המירוץ הזה אחרי היופי? כמה אפשר להשתגע?
אני משליכה את השאלה על עצמי ועל החברה הדתית, על המתח שבין הרצון להיראות יפה לבין "שקר החן והבל היופי", ויודעת שאותנו, הדתיות, ההלכה מצילה מהטירוף. אין איסור להתאפר ואין איסור להתלבש יפה ובטעם - אם כי יהיו כאלה שיחלקו על כך שאפשר להתלבש גם צנוע וגם יפה, אבל זה כבר לפעם אחרת - ובכל זאת, מדי שבוע מגיעה השבת.
שבת בבוקר. אני קמה ומסתכלת במראה. הדרך שלי להגדיר את מראה הפנים שלי, המכוסות עדיין בשארי איפור מאתמול, נעה בין "חורבן הבית השלישי" ובין "ציור של פיקאסו". להתאפר - אסור. שבת. אבל הפיתוי הוא עצום: רק טיפ-טיפונת מייק אפ על החצ'קון שצץ לו בסנטר, משיחה אחת של מסקרה כדי "להרים" את הריסים, וקונסילר, כמובן, רק קצת, כי איך אפשר להופיע בפומבי עם השקיות הנפוחות שמאיימות לסגור לי את העיניים מלמטה?
ואו, אף אחד לא הקיא עלי
ואני מביטה במראה פעם ופעמיים, מורידה את האיפור ומסתכלת שוב. אין ברירה. העולם יצטרך לקבל אותי היום כמו שאני, עם החצ'קון הבלתי מורגש בסנטר ועם הנפיחות הקלה מתחת לעיניים. ממש ככה, כמו שאני נראית, ללא הסוואה.
נראה שאף אחד לא ימות מזה, בסופו של דבר; ויש בהבנה הזאת, למרות הקושי, גם הקלה. אני לא צריכה להסתתר. ועוברת לה שבת בבוקר, ועוד אחת, וכולם בסדר. אף אחד לא הקיא במקום לומר לי בוקר טוב, איש לא נמנע מלהסתכל עלי. אז נכון, אני לא מלכת היופי וכנראה גם לא אקבל בקרוב הזמנה לככב על שער ה"ספורט אילוסטרייטד", אבל זה לא משנה. ההלכה דורשת מאיתנו אומץ מסוים כשהיא תובעת מאיתנו לצאת מהחדר בלי איפור, בלי יכולת להסוות את הפגמים. אבל בכך היא מאפשרת לנו להשלים איתם: לדעת שהם קיימים, ותמיד יהיו, וזה לא סוף העולם.
ככה, פעם בשבוע, ההלכה עוצרת אותנו מלרדוף אחרי היופי ואחרי השלמות. מותר להתאפר, מותר לשפץ ולהתייפות, אבל מותר גם לקבל את עצמך כמו שאת קמה בבוקר. כמו שאת באמת.