התנ"ך נכתב על ידי גברים בחברה פטריארכלית. הגיבורים בו הם גברים, והאירועים מסופרים תמיד מנקודת מבט גברית. ובכל זאת, אם תחפשו טוב-טוב, תמצאו גם בספר הספרים כמה נשים חזקות שהשפיעו בצורה מכרעת על סביבתן ועל העלילה; קבלו אותן, את הנשים הקדומות והדעתניות שידעו לגרום לגברים לעשות כרצונן - אלה הן הפמיניסטיות המקראיות, ולנו יש דבר או שניים ללמוד מהן.
גם אישה יכולה להיות יורשת: בנות צלופחד
חמש בנות צלופחד עמדו לאבד את נחלתן לאחר מותו של אביהן, מאחר ולא היה להן אח זכר. אלא שהנשים האלה החליטו שלא לקבל על עצמן את דין התקופה, והתעקשו לזכות בהכרה כיורשות לגיטימיות. האחיות העזו והעלו את הסוגיה בפני משה רבינו - פסיקתו בנושא הייתה לתקדים, והן היו ללוחמות זכויות האישה הראשונות: "...איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו".
פיתוי גורלי: יעל אשת חבר הקיני
סיסרא, שר צבא כנען, נמלט מהקרבות והגיע למרגלות אוהלה של יעל. זו יצאה לקראתו, פיתתה אותו להיכנס, קיבלה אותו בסבר פנים יפות, הציעה לו חלב - למרות שביקש רק מים - וכיסתה אותו בשמיכה. כאשר נרדם, נעצה יתד ברקתו והרגה אותו, ובכך הבטיחה את נצחון ישראל.
לא ברור אם יעל השתמשה בנשיותה כתחבולה במטרה לחסל את סיסרא, או שמא נאנסה והגיבה ברצח על ההשפלה. כך או כך, מדובר בסמל לאישה נחושה ואמיצה, שהשתמשה בחושיה הנשיים ותרמה לניצחון במערכה.
לובשת את המכנסיים בבית המלוכה: איזבל
איזבל, בת מלך צידון, היא דמות לא קלה ושנויה במחלוקת. בהיותה אשתו של אחאב המלך הייתה היא השליטה האמיתית שמשכה בחוטים, וניהלה את העניינים מאחורי גבו של בעלה: בסיפור כרם נבות היזרעאלי, לדוגמא, רקחה איזבל את המזימה להרשיע את נבות במשפט שקר, במטרה לרשת את כרמו.
לא מוכנה להיות חשפנית: ושתי
כששליט בסדר הגודל של אחשורוש מזמין אותך למשתה שלו, את אמורה להתייצב. אלא שלמלכה ושתי לא התאים לרקד עירומה למחצה מול המלך והחבר'ה שלו, והיא מיאנה. הסירוב בפמיניסטי עלה לה, כמובן, במלכות - היא גורשה, אבל נחקקה בזיכרון הציבורי כסמל לנשיות עצמאית המכירה בזכותה על גופה.