הסיפור הזה התחיל בסרט.
סרט הפרסומת הזה, שהגיע אלי במקרה למייל לפני כמה שנים, עורר בי, מעבר לקנאה עמוקה, גם שורה של הבנות. כמי שעוסקת בקריאייטיב כבר הרבה שנים וראתה ועשתה כבר פרסומת או שתיים, אין זה מובן מאליו שסרטון של דקה יצליח לגעת בי, להפתיע אותי, לגרום לי לשאול את עצמי שאלות.
העובדה שמותג מסחרי בוחר בדרך האמיצה הזאת, אומר את מה שהאחרים לא יכולים או מעזים, נוקט עמדה חדה וברורה כל כך – היה מאוד לא מובן מאליו בעיני, לא אז ולא היום. ראיתי אותו שוב ושוב. גם עכשיו, כמעט שלוש שנים אחרי, הוא מעורר בי את אותה תחושה.
הצגתי את הסרט הזה בשיעור לסטודנטים שלי (באותה תקופה לימדתי במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, קורס שלימד איך עושים שימוש במתודולוגיה של "ארגז הכלים הצהוב" ליצירת פרסום אידיאולוגי). הדיון היה מרתק. השיחה שהחלה בכיתה המשיכה לשיחות עם שאר העולם, הציפה את הסיפור הזה של הדימוי העצמי, מודל היופי, מה מוכרים לנו ומה אנחנו בוחרים לקנות, התחברה לשאלות שנגעו בי אישית - גיל, השפעה, דימוי העצמי, הפער בין מה את חושבת שאת צריכה להיות לזו שאת באמת ושל מי הקולות האלה, שמספרים לך דברים על עצמך.
חיפשתי עוד סרטונים וקמפיינים מבית היוצר הזה – ומצאתי את הסרט הזה.
אני חיה בעולמות האלה ועובדת בלשכנע אנשים לעשות כל מיני דברים מאז שאני זוכרת את עצמי, פחות או יותר. יודעת עד כמה זה קשה לעשות פרסום שמצליח לחצות את שכבות הציניות, למצוא זווית רלוונטית ובלתי צפויה, לגעת באמת, לנקוט עמדה. ומעבר לכל זה, עד כמה זה לא מובן מאליו ליצור סרטון שבאמת עושה שינוי, שגורם לך להזדהות ולהאמין.
להסתכל לעצמנו בעינייים
ואז, כמו שדברים קורים, פנו אלי לפני שנתיים מ-Dove והציעו לי לכתוב על הקיר שלהם פוסט בנושא שעניין אותי, באותה תקופה (ועדיין): תחרות מלכת היופי. באותה שנה (2010) התחרות התקיימה באופן הולם ביותר, ביום האישה הבינלאומי. ההזדמנות הזאת, לדבר על משהו שנראה לי חשוב, לעורר סביב זה שיחה – ריתקה אותי. והשיחה אכן התעוררה. יצרה אדוות.
התגובות למהלך ש-Dove נקטה ("כולנו מלכת יופי") היו מפתיעות. דעות הושמעו, החליפו ידיים, בעד, נגד, מי קובע מה זה יופי והאם מישהו מבחוץ יכול באמת להפוך אותך למלכה, או שהמלוכה הנכספת נמצאת בידייך בלבד, אבל את כל כך עסוקה בלראות את כל מה שאין ככה שאת שוכחת לגמרי מהכתר שלך. הרבה שאלות. ואז שוב הזמן, כדרכו, החליט לעבור.
לפני כמה שבועות, בעקבות שיחה עם חברה על גיל ויופי ונשיות ודימוי עצמי, נשאלה השאלה האם יש 'פג תוקף' ליופי, האם גיל הוא משהו שראוי להסתיר או אמור להוות מקור לגאווה, האם השינויים שאנחנו עוברות הם רק בעיה או שטמונה בהם גם הזדמנות, מתי אנחנו מפסיקות להיות רלוונטיות – אם בכלל, ומה כל זה לוחש לנו בלילות. איך אנחנו תופסות את עצמנו, את הגיל שלנו, איך זה קשור לתחושה איתה אנחנו מתעוררות בבוקר, מה מצב האהבה שלנו לעצמנו - ולאחרים. הלכתי לישון עם השאלות והתעוררתי עם רצון להעלות את הנושא לשיחה רחבה יותר מאשר על הקיר שלי בלבד. חשבתי על Dove.
לפעמים, רצון יוצר מציאות. ככה ההווה נכתב.
רציתי לעלות נושא לשיחה, להוציא את שאלת האהבה העצמית פעם נוספת מהארון, לבדוק אם למדנו משהו. לבחון את תפיסת הגיל, לשאול שאלות על הדרך בה אנחנו רואות את עצמנו, להסתכל לעצמנו בעיניים, לבדוק אם אפשר לייסד מערכת יחסים חדשה עם המראה.
ראי ראי שעל הקיר, יש דברים שמצליחים ללמוד, עם השנים. כמו העובדה שהמציאות תמיד נגזרת מזווית המבט, כמו הידיעה שאני הכי יפה כשאני מרגישה יפה, כשאני אוהבת את עצמי.
אחרי הכול, מה שמשתקף בחוץ הוא תוצאה ישירה של מה שקורה בפנים.
להשתנות אומר לחיות. הזמן מוסיף שכבות, מעלה מודעות, מרחיב את ההתבוננות. להיות חכמה יותר, מבחינתי, אומר לשאול שאלות ולא לשכוח להקשיב, לדעת שתשובות תמיד בזמן אמת.
הייחוד שלי, הכוח שלי, מה שהופך אותי לאותי ואותך לאותך הוא הניצוץ הזה, המיוחד, שאסור לכבות. להיות 'כמו כולם' אומר להיות אף אחד. היופי האמיתי נמצא, כמאמר הקלישאה, בעיני המתבונן. אין סטנדרט, אין חוקים, יש רק דבר אחד שקובע – איך את חיה עם מי שאת. איזה סיפור את מספרת לעצמך ולאיזה קולות את בוחרת להאמין.
היום, אחרי שהייתי בכל מיני מקומות ואחזתי בדעות מכל הסוגים, שיניתי את צבע השיער שלי כמה פעמים, הייתי מודאגת, כמו כולן, מהמשקל, מההיקפים, מרמת החיטוב, אפילו בתקופה מסוימת ניסיתי לגבוה. זה לא עבד.
לאהוב את עצמי, אני אומרת, זה לדעת לקבל אותי בהווה, לא לפחד מהזמן העובר, להבין שהוא עובד לטובתי.
>> למתחם בעד עצמי