ביום שישי אחר הצהריים אסתר באה לבקר ופתחנו ביחד פרופיל בפייסבוק. זו בטח לא הייתה חדשה מרתקת שמצדיקה להקדיש לאסתר טור שלם, אבל זו הייתה המשכה של שיחה שנערכה כמה שעות קודם לכן אחרי שטיפול השיאצו השבועי שלי הסתיים, ואסתר אמרה שהיא הייתה שמחה להתאהב. וגם זו לא הייתה חדשה כל כך מרעישה, פרט לעובדה שאסתר, מטפלת השיאצו המעולה שאני סוגדת לה כבר יותר משש שנים, חגגה שבעים ואחת אביבים השנה. אני מסתכלת עליה פעם בשבוע, ואומרת לעצמי "אם ככה זה נראה, כשעוברים את גיל 70, זה מאוד מעודד".
שבעים זה לא זקן בכלל
אנחנו חיים עם תמונת הזקנה שאנחנו זוכרים בתור ילדים. לזקנים היה מבטא זר ובגדים משונים, הם היו זרים והישרדות הייתה ערך עליון עבורם. ברור שזאת הכללה בלתי אפשרית, אבל זה הדימוי שנשאר צרוב אצלי בתור ילדה. גם היום, 'זקנה' היא מושג שקשה לי לפתח איתו יחסי ידידות, והוא סופח פחדים כמו חולשה, בדידות, כאב וחוסר רלוונטיות. לא נשמע מבטיח.
יחד עם זאת, זקנה חכמה חכמה הרבה יותר מחכמה צעירה (משפט מאתגר, לא?), והזמן מעתיר מתנות ומרחיב את זוויות הראיה. נולדתי כשאבא שלי היה בן חמישים, זקן במונחים שהכרתי. היה לו כבר ניסיון של מערכות נישואין קודמות, מסקנות משגיאות שנעשו בעבר. לו ולאמא שלי היה הרבה מה לתת: הם עברו הרבה עד שהם הגיעו אלי, ואני חושבת שזה יתרון גדול, לילד, הורים מבוגרים.
יחד עם זאת, קיימת כמובן העובדה שבאיזשהו שלב הזקנה השיגה אותו, והביאה אותו מוקדם מיד להיפרד מהעולם. גם זה היה אז חלק מהמשוואה. החלק הזה השתנה, בעשרים שנים האחרונות, וימשיך להשתנות: היום, כשמישהו בן חמישים מת אומרים שהוא מת צעיר. גם על שישים אומרים את זה, וגם על ושבעים. צעיר, מסתבר, זה מושג יחסי.
מסתבר שגיל שבעים יכול להיות גיל של למידה וגילויים. אפשר לבחור לעשות שימוש במתנות שהגיל נותן בנדיבות, תמורת אלו שהוא לוקח.
אני חושבת שככה זה אצל כולם: בכל שלב נראה לך שהגיל הזה הוא כבר לתמיד – והוא לא. פתאום את שומעת את עצמך אומרת "זה כבר לא לגילי".
התקופה הכי יפה שהייתה לה
אבל בכלל לא רציתי לכתוב על זה, רציתי לכתוב על אסתר. לפני שש שנים, ב"כולה", הגיעה מטפלת שיאצו וטווינא חדשה, ואמרו לי ששווה לנסות. ככה הכרתי את אסתר.
אסתר היא אישה יפה, עם תלתלים רכים ועיניים חכמות ובעיקר עם סקרנות אינסופית. חדת מחשבה, יצירתית, אמיצה. יש לה שלושה נכדים קטנים והיא גרה ביפו, בחודשים האחרונים היא חוזרת בהתלהבות משיעורי גאגא, עושה באופן קבוע פלדנקרייז ופילאטיס, לא מוותרת כמעט על שום מופע מחול, אוונגרדי או קלאסי, רואה הרבה תערוכות. קוראת הרבה. בעברה הייתה שנים דיילת באל על, ואני מתה על הסיפורים שלה על התקופה ההיא. עסיסיים. אחר כך ניהלה את גדעון אוברזון במשך שנים, גדלה שני בנים מקסימים, למדה רפואה סינית, עשתה שינוי בחיים והפכה למטפלת (מעולה), במשך השנים אספה מעגל רחב של חברות וחברים. היא יוצאת הרבה, מעורבת, מוצאת את התקופה הזאת מרגשת, לא עסוקה בלחשוב על השנים שהיו. לקח לי זמן להבין את זה, אבל זו עובדה: אסתר חיה חיים הרבה יותר עשירים מאלה שלי, אין בכלל מה להשוות.
אסתר אומרת שזאת התקופה הכי יפה שהייתה לה, ואני אומרת שהיא הייתה יכולה להיות עוד יותר יפה, אם הייתה גם אהבה. ואסתר מסכימה.
כשפתחנו את הפרופיל שאלתי אותה אם להכניס לשורת הגיל גם את השנה. "בטח" היא אמרה, ברור. זה הגיל שלי.
מה שאני לומדת להבין, וזה, כמו כל דבר משמעותי, לוקח זמן, זה שגיל זה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, אין לו באמת משמעות. איך שאנחנו תופסים את עצמנו זה איך שאנחנו - וכמו שג. יפית אומרת: נקודה.
>> בטור הקודם שלי: למה המנכ"ל עדיין גבר, והמזכירה אישה?