בפעם הראשונה ששמעתי, אי שם במאה שעברה, את הביטוי "נשים מנגה, גברים ממאדים", חשבתי שזה די הגיוני, שגברים ונשים מגיעים מכוכבים אחרים, וגם שאם הייתי צריכה לבחור לי כוכב – בטח הייתי הולכת על מאדים. הייתה לי תחושה ששם קורים דברים רציניים, אין את כל הרגשנות הזאת, ובכלל, מאדים נראה לי כוכב יותר שווה, שרירי, חטוב ומפתה.
לקח לי לזמן לגלות את כוחן של הנשים
ההעדפה שלי באותן שנים, הייתה חדה וברורה: בנים. בנים היו יעד פוטנציאלי לכיבוש, ולשם הלכה רוב האנרגיה שלי. רוב החברים הטובים שלי באותן השנים היו בנים. בנות נראו לי הרבה פחות מעניינות. בשנות הנעורים אימצתי כל מיני תיאוריות ניטשאניות (מביך, מודה) בנוגע לעליונות המין החזק. כשמישהו בצבא אמר עלי שאני "חושבת כמו גבר", ראיתי בזה מחמאה. לא יאומן, אבל לגמרי אמת.
אחרי זה עבר זמן, וכדרכו של הזמן לעבור, להרחיב את נקודת המבט, להציג אפשרויות חדשות, לערער מחשבות ודעות. עם השנים, גיליתי שבלי ששמתי לב המעגל שהקיף אותי השתנה, פתאום היו בו יותר דמויות משמעותיות מהכוכב שלי, ולא מזה האחר. גיליתי את המנעד והעומק שאליו אפשר להגיע בין חברות, שהוא שונה מאשר זה שעם הבנים.
יש לי, כמובן, גם חברים גברים, שאני אוהבת אהבה גדולה, אבל זה סוג אחר של קשר. עם גברים לעתים קרובות יש באוויר משהו אחר. תמיד יהיה את המתח הקל הזה, במיוחד אם לשלב הנוכחי קדם פרק רומנטי (או כמעט רומנטי, שזה משמעותי לא פחות). בהיכרות חדשה, לפחות בהתחלה, תמיד יהיה נוכח סוג של מבט, בחינה הדדית, בדיקת אפשרויות. גם אם הן יתפוגגו כלא היו ולא יעלו על הפרק יותר לעולם, בדקות ההיכרות הראשונות הן היו שם, לשנייה. השונות יוצרת עניין, משיכה או דחייה, מעוררת ומכבה תחושות.
הבנים שאני אוהבת, חברי הקרובים שברובם מלווים אותי כבר שנים ארוכות, לא נמנים על משולש הזהב הסטריאוטיפי המאופיין עם כוכב הגברים, זה המורכב מכדורגל–ספה–גרעינים. הבנים במעגל הקרוב שלי מצטיינים בתכונות המכונות "נשיות": הקשבה, אמפטיות, יצירתיות ורגישות, ועם זאת, גם בחברויות האלה, קרובות ככל שיהיו, אין את היכולת לרבוץ שעות ולדון בפרטי פרטים במקרה שהיה או לא היה, לחשוב ביחד מה אמור להיות, לשתף תחושות ומחשבות, להגיד כל מה שעולה ולדעת שאין שיפוט ואין ביקורת, רק הבנה ואהבה. עם נשים – הכול הרבה יותר פשוט, אולי בגלל שהן לרוב הרבה יותר מורכבות. זה משהו ספציפי, כנראה, לכוכב שלנו. בהיכרות חדשה בין נשים, זה יכול לקרות תוך שניות, הזיהוי שאנחנו מדברות באותה שפה, מבינות גם בלי מילים, חולקות את אותו כוכב.
זו זכות להיות אישה
אני רואה במעגל החברות הקרוב שלי, שצועד איתי בעליות ובירידות כבר שנים, את אחד מהנכסים בעלי המשמעות שצברתי. עם כל אחת מהן יש לי מערכת יחסים עמוקה, שפה פרטית שהתפתחה עם השנים, כזאת שמאפשרת לצחוק מעומק הלב. שפה שמאפשרת לדבר בכנות על דברים וגברים, על מה שהיינו ועל מה שאנחנו היום, על מה שאולי יקרה פעם וגם על מה שכבר לא נהיה. יש לי חברות שאני רואה לעיתם רחוקות – ותוך שנייה המרחק והזמן מתפוגג. ככה מזהים חברות, הזמן לא יכול לשים על הקשר הזה ידיים, הוא מחוץ לשליטתו.
אני חושבת שזו זכות להיות אישה. מעבר לטריוויאלי (היכולת להוליד, הרגישות, העומק ויכולת ההכלה), יש עוד הרבה תכונות שחסרות מאוד בעולם הסוער הזה שלנו, שנשים יכולות לספק. אני משערת שבאותו כוכב זוהר ונשי ממנו באנו, הייתה פחות אלימות ופחות מלחמות, דברים היו נפתרים בשיחה, והקשבה הייתה אופציה לדיון.
למרות שיש, כאמור, הרבה גברים שאני אוהבת, המחשבה על המתרחש באותו כוכב המאוכלס בגברים בלבד לא נשמעת לי היום אטרקטיבית במיוחד. אני לא מטילה ספק בחשיבותן של תכונות המכונות 'גבריות', בנחישות וממוקדות המטרה, בחיבה לפתור בעיות ולהגדיר משימות, אבל אני חושבת שזה עובד טוב יותר כשזה בא עם גיבוי של הקשבה ורגישות, ויכולת לדבר על דברים ללא התלהמות. עדינות יכולה למתן את הכוח, ליצור דרך משותפת. לשמחתי, התכונות האלה, המכונות "נשיות", הופכות לחלק מכתב ההוראות של יותר ויותר מהגברים שיוצא לי לפגוש, מה שמעלה את האפשרות להגר לכוכב שלישי, על מגדרי, הכוכב שיודע לשלב.
אולי אפשר לכנות את הכוכב הזה בשם "נואדים" ואולי "נועדים למטרת שינוי".
אני חושבת שזה הולך ומתבהר. הגיע הזמן לנטוש את הכוכבים שמהם הגענו, ולבנות ביחד, כפי שנועדנו, לטובת כולנו, את הכוכב הזה.
