הזמן מתקתק, ללא הרף. מהרגע שבאנו לעולם (ובטח עוד לפני), ניגרת לה עוד טיפה משקית האינפוזיה של הזמן, שבאה אתנו לעולם, ולנו אין שמץ של מושג כמה זמן יש בה, בשקית האינפוזיה הזאת. עם זאת, למרות שהמידע הזה אינו זמין לנו, ידוע לנו שהוא קיים ומתקתק. וחשוב שנשכיל לעשות את המיטב שנוכל מזמננו. "לזרוק פחות, לקלוע יותר". אמר פעם מייקל ג'ורדן ואני מקפידה לחזור על המשפט הזה, בכל הרצאה שאני מעבירה, כי הוא מדריך חשוב בנוגע לזמן. כמו רוצה לומר: בואו לא נבזבז את טיפות הזמן הקצובות לנו.
למי יש זמן ללמוד כשיש לנו משכנתא לשלם בסוף החודש?
זמן הוא המשאב החשוב ביותר שלנו' ויש להתייחס אליו בחשיבות הראויה. יופי, כסף, אהבה, הצלחה, אפילו בריאות – הולכים ובאים. אבל לזמן יש רק כיוון אחד. וכשאנחנו מבזבזים אותו על תסכול, קנאה, רגשי אשמה – אנחנו למעשה מבזבזים את המשאב היקר ביותר שניתן לנו. ובינינו, אפשר לעשות דברים טובים יותר עם הזמן. אפשר לחיות אותו, למשל.
התשובה שלי היא שלכאורה, הרבה ממה שמעיב על שמחתנו קשור בעולם החיצוני. אבל האמת היא שאנחנו אלה שבוחרים על מה להסתכל, על מה יחלחל, ועל מה יקרה בזמן ששעון החול מתקתק לו. רוצה לומר: לתת לעולם לבזבז את הזמן שלנו - זאת בחירה. ואפשר לבחור אחרת. אפשר לבחור להתעניין, להקשיב, להתרגש, ללמוד, לנסות לראות מה מסתתר מתחת לדברים, מה מניע אותנו, מכאיב לנו, ללמוד את עצמנו, להבין כדי לרפא. זה הלימוד הכי חשוב שלנו, כל השאר זה נגזרות.
הרצון להיות כמו מישהו אחר הוא בזבוז זמן
להשוות את עצמנו לאחרים הוא מעשה נואל. כך למשל אנחנו יודעות שכמה קילוגרמים עודפים או קמט חדש בפנים לא באמת משנים אותנו, אבל מה שמשנה אותנו הוא איך האחרים רואים את זה.
הרצון להיות כמו מישהו אחר הוא בזבוז טהור של זמן. גם הפחדים מ"מה יהיה" שווים טיפול. מה שיהיה הרי לבטח יפתיע אותנו, כמו תמיד, ולא יהיה לו שום קשר לחששות ולפחדים בהם אנחנו עסוקים. יהיה אחר. הדאגות שלנו לא עוזרות לכלום, רק מטפטפות את הזמן שלנו לריק.
גם העיסוק ב"מה היה אם" אינו רלוונטי. היה מה שהיה, מה שחשוב זה איך אנחנו מסתכלים על זה, עכשיו. במה התעשרנו מכל שכר הלימוד הזה. הפנים הנשקפות מולנו, במראה, מספרות לנו איך הזמן משתקף בנו. אם נחייך אליהן – הם יחייכו אלינו חזרה.
פעם, מזמן, קראתי ספר של לאה גולדברג בשם "והוא האור". היה שם קטע שבו הגיבורה, המאוהבת, מנסה להימנע מלדמיין את הפגישה המקווה, מאחר ומציאות אינה מתרחשת פעמיים באותה צורה ואם דמיינת את זה בדרך מסוימת – ככה בוודאות זה לא יקרה. לא בטוחה שזה מה שהיה כתוב, בכל זאת עברו מאז כמה עשרות שנים, אבל זה מה שנחרט בזיכרון, ומה שנחרט בזיכרון – הופך למציאות.
תעשי את הכי טוב שאת יכולה לעשות. עכשיו
המציאות מתרחשת בזמן שבין טפטוף הטיפות, היא הזמן היחיד הקיים באמת. העבר חרט את שחרט – ונגמר. העתיד מורכב כולו מתקוות ופחדים, לא בהכרח בסדר הזה. 
"הייתי רוצה לנסות מהכול
לטעום מכל דבר
אדם חי רק פעם אחת
(אם לא נסתמך על גלגול נשמות)
ולא כל כך הרבה זמן
שיוכל לבזבז אותו
כך סתם
אני רוצה לראות הרבה מקומות
להכיר צורות חיים
והרבה הרבה אנשים
לנסות כל מיני חוויות
להכיר עוד דרכים ליהנות, לגלות
שונאת לחשוב
שעברתי
ולא ניסיתי
ולא מציתי
את כל שניתן למצות
וכל שרציתי ותכננתי לעשות
לדעת, לראות"
(מתוך "דברים שצרכים לעבור", הוצאת דליה פלד- מודן, 1980)
אני מחייכת אל הנערה שכתבה את זה, כשעוד היה לה הרבה דברים לעבור, וחושבת שלא אכזבתי אותה יותר מדי ומרגישה בדיוק כמוה, נפעמת לקראת העתיד לבוא, סקרנית לימים הבאים,
עם טיפה יותר הבנה וכלים לעבודה עם הטפטוף הזה, של הזמן.
מה עושים עם הזמן, אני שואלת – ועונה: עושים עם הזמן את הטוב ביותר שניתן, ברגע זה ממש.