לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה על אמא שהכניסה את הבת שלה למשטר דיאטה חמור, שבעקבותיו הילדה 'הצליחה' להוריד 7 ק"ג. בדיוק כמספר שנותיה. הסתכלתי על האמא החטובה שחייכה בתמונה וחשבתי שלפעמים דווקא האהבה והדאגה הזאת לילדה שלך, היא אם כל הרעות. ואז נזכרתי בעבודה של מיכל, סטודנטית משנקר, מלפני שנתיים וקצת וכתבתי לה מייל. בקשתי את רשותה לשתף.
"מי יתחתן איתך עם תחת כזה"
בסמסטר הראשון של 2010, במסגרת קורס במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, חיפשתי נושא שיאפשר לגעת בדברים מהותיים באמת, לתרגל כלים להעברת מסר. החלטתי לקחת את בריאות הנפש כנושא מוביל. פניתי ל"אנוש" ללוות את הקורס, ולשמחתי הם הסכימו וליוו את הסמסטר.
יש חשיבות עצומה, בעיני, לסוג כזה של עבודות. המעורבות הנוצרת משרתת כל כך הרבה מטרות שונות - וכולן טובות. כל סטודנט בקורס בחר את הזווית בה הוא מבקש להתמקד. היו הרבה מאוד שיחות סביב הנושא הנבחר, הרבה אפשרויות.
אחת הסטודנטיות, מיכל סולל, החליטה להתמקד באנורקסיה מזווית בלתי צפויה – להציף למודעות אמירות שאימהות אומרות לבנות שלהן. מילים שהופכות לדפוס יכולות לשנות את מסלול החיים. המילים האלה, הבוטות, מוכרות לנו באיזשהו מקום, מהעולם הסובב אותנו:
"מי ירצה אותך", "מי יתחתן אתך עם תחת כזה" "את אוכלת כמו בהמה", "תראי איזה בטן יש לך" "בגילך הייתי הרבה יותר רזה" והחתימה מתחת למשפטים האלה, תמימה וכואבת: "אמא".
הסימבול שמיכל בחרה הוא תפוח ההולך ונאכל. אני מלמדת כבר לא מעט שנים וראיתי הרבה מאוד עבודות של סטודנטים, ודווקא העבודה הזאת, משום מה, לא נשטפה לתהומות השכחה. היא צפה ועולה לעתים. "תראי איך את נראית, מי ירצה אותך עם בטן כזאת".
מסתכלות על הילדות הקטנות שלנו – ורואות את נעורינו המתרחקים
אנחנו אוהבות את הילדות שלנו הכי בעולם, אין ספק בזה. אנחנו רוצות שהן יהיו מוצלחות ומצליחות ומאושרות, שיהיו אהובות ושמחות. אנחנו אומרות "שיהיו יותר מוצלחות מאתנו", "שלא יחזרו על הטעויות שלנו" ועל הכרטיס הזה נאמרים, לפעמים, משפטים בלתי נשכחים, דברים שנחרטים לתמיד.
לפעמים מילה שנאמרת כלאחר יד גורמת נזק עצום.
בהרבה מקרים אפילו לא צריך מילים, אלא מבט, תנועת יד, מחשבה – והמסר נקלט. כמה פעמים מושם על הילדה מטען של אכזבות, חוסר מימוש, ציפיות שבכלל איננו שייך לה – והוא מתרגם מייד כהוראות התנהגות. "כמה את אוכלת, מי יתחתן אתך עם תחת כזה".
אנחנו מסתכלים על הילדות הקטנות שלנו ורואים את הילדות והנעורים שלנו, המתרחקים, רואים את הפחדים, את הציפיות, את הכישלונות שלנו, משתקפים במבטים.
והילדה הזאת, בת השבע, שאמא שלה אמרה לה "כדי להיות שווה את צריכה לרדת במשקל" בטח הפנימה את המסר. אנרוקסיה היא מחלה ארורה, מתים ממנה, ואף פעם אי אפשר לדעת איפה נבט הזרע הזה, מה אמרנו, מה לא נאמר ועדיין העביר מסר, מה הוביל למה.
ביקורת בונה יכולה למנוע הרס של ילדה קטנה
מאחר ועברו שנתיים מאותו קורס בשנקר, בקשתי ממיכל לספר לי מה היא חושבת היום על העבודה הזאת שלה. זה מה שהיא כתבה:
"שנתיים עברו מאז שהצגתי את הפרויקט, אבל זה מרגיש כאילו הפרויקט לא עזב אותי ולמעשה לעולם יהיה עימי. אני לא מכירה אישה, נערה, ילדה, אשר לא חוותה התלבטות והתחבטות על המראה החיצוני שלה. גם אני. מאז ומתמיד זה נושא שמלווה אותי. כנראה הייתי צריכה טריגר כמו קורס בשנקר, בכדי לגעת בנקודה הזאת ולהוציא אותה החוצה בלבוש קמפיין בתקשורת חזותית. בחרתי בסמל התפוח, כדי להקצין את הסיטואציה שבין המשפטים החזקים והקיצוניים שהאמא אומרת לביתה, אל מול שברירותו וקלילותו (תרתי-משמע) של התפוח.
זה בסך הכול תפוח.
יש כוח עצום למילה שיוצאת מהפה. ולו הקטנה ביותר. ילדות מתבגרות רגישות לכל דבר הקורה סביבן, לטוב ולרע. אני יודעת, גם אני הייתי שם, ובמבט לאחור אני יכולה להרשות לעצמי לומר לכל אמא: אנא ממך, שיקלי מילים! לפעמים ביקורת בונה (ונכונה) יכולה למנוע הרס של ילדה קטנה"
ואת, האם את מרגישה שאמירות כאלה נחרטו בך, הפכו לגורם, הכתיבו את מהלך הדברים, את מערכת היחסים שלך עם עצמך, מול המראה ובכלל? האם את מוצאת את עצמך, בלי לשים לב, חוזרת על אותן מילים? חשוב להעלות אותן למודעות. חשוב לשתף. סקרנית לדעתך.
עבודה של מיכל סולל, במסגרת קורס "ארגז הכלים הצהוב", המחלקה לתקשורת חזותית, מכללת שנקר. מרצה: ורד מוסנזון. ראש המגמה: איציק רנרט.