אחת התמונות הכי נוכחות בי מילדותי היא זו של אבא כותב מכתבים. בשעות שאחרי העבודה בגינה אפשר היה למצוא אותו ליד אותו שולחן הכתיבה, עורך (את הספרים של דבורה, אחותי הבכירה, או של אחרים) או כותב מכתבים. הוא היה כותב אותם בתשומת לב ובאריכות, בפרקר הירוק, בכתב היד המוכר והאהוב שלו, עלי ועל עוד הרבה אנשים. אסור היה להפריע לו, שלא אנתק לו את "חוט המחשבות", ואני הייתי מחפשת בעיני איפה מצוי החוט הסמוי הזה ונזהרת בתנועותיי. הוא היה כותב בריכוז רב, אחרי זה חותם בתנופה - ובהרבה מקרים היה מוסיף: "בחברות אמת".
כאשר הקשר היחידי הוא קשר המילים
המילים האלה הטרידו את מנוחתי, כבר בתור ילדה. הרי אבא לעולם לא משקר (ברור), אז איך זו בדיוק אמת להיות ב"חברות אמת" עם כל כך הרבה אנשים? היה מדובר בהרבה מאוד אנשים אתם החליף מילים לאורך עשרות שנים; את חלקם מעולם לא פגש. ולמרות זאת, אלה היו באמת חברויות אמת, למרות שהיו וירטואליות לפני שהכרנו את המילה הזאת.
אז, לפני שהטכנולוגיה הגדירה מחדש את תבניות החיים שלנו, הינו מתכתבים. אבא שלי שמר על קשרי מכתבים עם סופרים ואנשי שם, קרובי משפחה, חברים מהצבא או חברים של חברים, וההתכתבויות האלה היו יכולות להמשך עשרות שנים. מכתבים ארוכים, כנים, משתפים, שלעתים היו מצורפות אליהם גם תמונות בשחור לבן של פנים לא מוכרות. לא תמיד אבא שלי הכיר את מי שכתב אליו בחום. מעניין מאיפה זה נשמע מוכר.
החברים של אבא שלי היו מפוזרים בכל מקום, בישראל ובעולם, והקשר היחידי שהיה מתקיים בניהם לאורך השנים היה קשר המילים. לפעמים היו מצרפים תמונות, מחליפים חיוכים. האם אין זה דומה, אני תוהה, למערכות הקשרים שאנחנו מנהלים, כאן, בפייסבוק?
כשאני חושבת על זה, גם אני יושבת ליד שולחן כתיבה וגם אני מחליפה מילים ותמונות עם אנשים מרחבי העולם שאני לא בהכרח מכירה, אנשים שהפכו, בשנים האחרונות, לחברים של ממש, גם אם סמויים מעין. אני מזהה את התמונות, מחברת להם סיפורי חיים, לפעמים מכירה אחרים מהמשפחה, ילדים, חתולים, לעתים יודעת מתי מתרחש משהו משמעותי, מוצאת את עצמי מגיבה ברגעים קשים או משמחים, בעלי משמעות. נעים לפגוש פנים מוכרות (גם אם למעשה מעולם לא נפגשתם), להמשיך שיחה מאתמול, להחליף חיוכים באותיות. האם יש דמיון גם בעומק הקשר, אני תוהה, האם הייתי יכולה לחתום גם אני , באותה קלות, "בחברות אמת"?
"בחברות אמת", כמו שאבא שלי נהג לחתום, היא הצהרה. אמת נשארת בחיים. לא ניתנת לזיוף. ובנקודה זו נשאלות שתי שאלות, לא קלות: מה היא "חברות" ומה זו "אמת".
האם "חברות" היא להתפעל מכל תמונה שמישהו ממכריך העלה, להגיד לה או לו את מה שהם רוצים לשמוע, גם כשאין במחמאה אמת, לשבח ולהלל (ולא לשכוח לייק. שידעו שנתת לייק ואת/ה באמת חבר).
"איזה מהממת את, מתה עליך" קל לכתוב. האם בהכרח אמת? סביר להניח שלא בכל המקרים. אם זוהי חברות, אז איפה האמת. האם בכלל ניתן לקיים "חברות אמת" עם מישהו שאתה רואה פעם בשנים, או בכלל לא. אבא שלי חשב שכן. אני נוטה להסכים איתו. חברות אינה קשורה לתדירות הפגישות, אלא לרמת העומק והכנות. כשאבא שלי כתב "בחברות אמת", זו היתה מעבר לכל גם הצהרת כוונות: "ברגע זה אני ממש, כולי איתך – ואין לזה שום גבולות". אמירה כזאת יכולה להיות נכונה, שוב ושוב, בכל פעם מחדש. תמיד אמת. המילים האלה שמגיעות ממרחקים מעלות חיוך, מציתות בעיניים את אותו האור.
האם "אמת" היא משהו שאומרים או משהו שמרגישים, קריטריון מוסרי או תחושה?
האם משהו שכולם מסכימים עליו הופך אמת? האם אין זו התחושה המיידית שעולה, או לא עולה, בכל נקודת מפגש בתקשורת שלנו עם העולם? והמילה "אמת", מה היא אומרת. האם אמת אומר "לא שקר"? האם כל מה שאינו שקר הוא אמת?
מילים יוצרות קשרים, משנות מציאות. הצורך שלנו ב"חברות אמת" לא השתנה עם השנים, רק הקצב, התדירות והמעגלים מתרחבים במהירות.
כמה אמת יש בחברות הזאת? אני שואלת. סקרנית לתשובות.
>> בטור הקודם שלי: איך מילה של אמא יכולה להיות הרסנית