להיות מאוהב אומר לוותר על הזווית הרגילה של הדברים, להניח לסדר העדיפויות להתהפך. לא לחשוב, לא להקשיב, ללקות בעיוורון זמני. להיות חשוף, פגיע, תלוי, חסר שליטה, נתון למצבי רוח, לא הגיוני, לא מנומק, מנותק.
כמה בלתי מוסברת, אם כן, היא העובדה שלהיות מאוהב הוא מצב הצבירה הנחשק ביותר על פני הפלנטה הזאת. מחצב יקר ערך, נדיר ומבוקש. הצפייה הזאת להתאהבות גדולה מהחיים שתסחף אותך, שתפתח לפניך עולמות חדשים, שתקנה לך כרטיס כניסה לעולם זוהר, גדוש קסמים.
ככל שעולים גבוה יותר ככה נופלים חזק יותר
הרצון הזה להתאהב, ההבטחה שזה עומד לקרות אם רק ישחק לך המזל, מניעה גלגלים עצומים. האשליה הזאת, המוצגת בשלטי ענק, עולה על כל המסכים. מי יהיו המאושרים שיזכו בפרס הגדול מכולם, שיגברו על חוקי המציאות, יעפילו ויצליחו לשרוד בפסגת האהבה.
אותה התאהבות מבוקשת היא כרטיס זכייה הפכפך ביותר. הפרס הגדול תמיד זמנו קצוב, ובסופו עתיד להגיע רגע התשלום. ככל שהפסגות אליהן נעפיל תהינה גבוהות יותר, כן יעצים גם אותו תשלום צפוי, מטבעותיו כאב.
"אין טעם לפנות בדברי טעם אל מאוהבים. הם חרשים לקול ההיגיון". הקטע הזה נכתב, כמו שאפשר לשער, באחד מהרגעים בהם הסתכלתי על רכבת ההרים שעברתי ואמרתי: משהו כאן, בבסיס, לא נכון. לא מדויק. מה זאת ההתאהבות הזאת, למה היא מביאה לעיוורון זמני ומה קורה ברגע ההתפקחות. הרי אנחנו לרוב מתאהבים במישהו שאנחנו לא באמת מכירים, יוצרים סביבו הילה, מכתירים אותו בתארי אבירות, בונים בפנטזיות שלנו דמות שהקשר שלה למציאות מקרי ביותר. ומה שיותר מטריד – זה גם מה שעושים לנו. שני אנשים שלא מכירים יוצרים בועת פנטזיה, מנתקים את הקשר שלהם עם המציאות, בונים ביחד קסם שנשען על אשליה. הוא יפה, את יפה, העולם כולו מחייך אליכם, מלא קנאה בהתאהבות שלכם, שבוי בקסם. כל SMS מקפיץ את הדופק, כל לילה ממוחזר ומשוחזר במחשבות, מסופר בעיניים בורקות לחברה הכי טובה. אנחנו מאמינים לאשליה שיצרנו, מוצאים צידוקים לאינספור להוכחה שזכינו בפרס הגדול. ההתאהבות הנחשקת בידנו, בזמן שקול ההיגיון מתפתל על הרצפה במרתף, עם סמרטוט בפה. אחרי הכול, למה לתת למציאות לקלקל משהו מושלם.
איפה הגבר בו התאהבתי?
ואז, הזמן עובר. המציאות, כדרכה, מקישה בדלת ואומרת: אני כאן. תכירו: קוראים לי שגרה. משכנתא, חשבונות, חדשות, אבק. היום-יום שמגיע בבוקר שאחרי ההתאהבות חושף לאור השמש את שידענו ולא הסכמנו לראות: הפער בין הדמות שיצרנו, בין אשליית השלמות, לזו שנוחרת לידנו במיטה. ההתפכחות הזאת יכולה להגיע בבוקר שאחרי, אחרי יומיים או אחרי שכבר יש ילדים שנוצרו מעוצמת ההתאהבות הזאת. אתם משתנים, העולם משתנה, ברור שגם הפנטזיה צריכה להשתנות. השגרה מפוררת את הקסם. משאירה אותנו עם טעם מריר של החמצה וגעגועים לאותו להט שליווה את הימים הראשונים, אז, כשלא יכולתם להוריד את הידיים האחד מהשנייה. התשוקה הופכת "ללא הערב", ועכשיו כבר מותר לגלות: כאבי הראש הם אמיתיים.
ויש עוד אפשרות כמובן. לשחרר בזמן את קול ההיגיון, זה שקשרנו במרתף, לזהות את התמונה על כל מרכיביה, להכיר את זה שמולנו בלי העננים הוורודים - ולהגיד "אולי הוא לא זה שראיתי בערב הראשון, אבל יש כאן משהו מיוחד, שווה להשקיע" או "הייתה התנסות חשובה, שנינו למדנו, חלקנו אהבה. נגמרה. תודה" ולהמשיך הלאה. להבין שאשליות נוטות להתפוגג, להבין שאין סיבה להיאחז באשליה מתפוגגת, חבל להישאר מחופרים בעלבון האובדן. ברוב המקרים, ההתאהבות שנגמרת מלווה בכאב שאין דומה לו, לפחות עד הפעם הבאה. מה עושים עם זה. איך שורדים את התפוררות ההתאהבות.
להתאהב בעצמך
דרך אחת, מוכרת, היא למצוא נשוא התאהבות חדש. ועוד אחד. ועוד אחד, עד שמגיע הרגע שמבינים שזה לא קורה יותר. כיבוש לשם כיבוש, כמו שכולנו יודעים, הוא דבר משחית. דרך אחרת היא להבין, וזה לא פשוט, שגם הפרחים הכי מרהיבים נמצאים בשיא הפריחה רק לזמן קצוב. זו דרך העולם. עכשיו המשימה היא להפוך התאהבות לאהבה, לנינוחות, למקום שממנו צוברים כוח, גדלים, מרגישים שייכות, מרחיבים את הגבולות שלנו. קוטפים פירות.
המפתח הוא אחד, פשוט וברור. להבין שהאהבה שלך לאחר היא השתקפות של האהבה שלך לעצמך. למעשה, לא באחר אנחנו מתאהבים, אלא בבבואה שלנו המשתקפת דרך עיניים אחרות. התחושה הזאת, להיות ראויים לאהבה, לא באמת תלויה במישהו אחר, היא כולה בידנו. שם גם טמונה היכולת להפוך התאהבות סוערת, מעוורת, חוטפת נשימה, לאהבה יציבה וקבועה.
'לאהוב את עצמך' זו אולי מנטרה חבוטה שנשמעת יותר מדי מכל פינה, אבל אין מה לעשות, זאת כנראה התשובה. זה לא עובד אחרת. שם צריך להתמקד. להבין שהתשובות לא נמצאות בחוץ, כולן בפנים, וזה פשוט. להבין שאת הדבר הכי חשוב כבר יש לך, משם הכול מתחיל.
"אני אוהבת אותי", מצאתי את עצמי כותבת, שוקלת אם להוסיף את זה למשפטים שליד הראי.