ביום השני לדיאטה אזרתי אומץ וקראתי למלצרית, שכבר התחילה להתרחק מהשולחן. "כן?", היא הסתובבה אליי מאמצע בית הקפה, ופתאום נורא רציתי שהיא תתקרב, שלא כולם ישמעו את מה שרציתי להגיד. "אפשר לחם קל במקום הלחמניות?", ביקשתי במבוכה, והמלצרית ענתה לי בחיוך מבטל, "הלחם הקל מבאס, עזבי. חיים רק פעם אחת".
זאת הפעם הראשונה שאני עושה דיאטה, והייתי מופתעת מאוד. יכול להיות שהאישה הזרה הזו כרגע פטרה אותי מהמאמץ שאני משתדלת לעשות? שאחרי שהצלחתי לגייס את עצמי, לוותר על הלחמניות הסופר מגרות ולבקש חלופה מבאסת, היא פשוט אמרה לי "עזבי אותך?". מיד הנחתי שהיא ענתה לי ככה בגלל שאני רזה; אין סיכוי שהיא הייתה מעזה להמליץ לאישה מלאה ליהנות מהחיים ומהלחמניות. אין סיכוי.
גם אבא שלי פשוט מתעלם ממני, וממשיך לשים לי שתי כפיות סוכר בקפה במקום אחת. "אני לא מסוגל לשים לך רק אחת! זה לא מתוק בכלל!" אומר לי במצוקה כנה האיש שהוריש לי את התשוקה החזירית למתוקים. וכשאני כותבת תשוקה חזירית, אני לא מגזימה. מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי בעיה: בכל הנוגע למתוק, אני לא אישה אלא חזיר.
התמזל מזלו של החזיר, כי פרט לחזירותו קיבל מאביו גם גנים של מטבוליזם מתפקד היטב. תמיד הייתי רזה, והרזון רק דרבן את החזירות, כי למה לא ליהנות מהחיים אם אפשר – הרי חיים רק פעם אחת. וככה הכיר אותי בעלי לפני שש שנים עם הרגלי אכילה מזעזעים, שכוללים בולמוסי זלילה קיצוניים בין הארוחות. בארוחות עצמן, אגב, אני דווקא אוכלת מסודר ומאוזן, כוללת את כל אבות המזון, לא נוטה לג'אנק פוד ואוהבת מאוד ירקות.
שש שנים, שני הריונות וחמישה קילו עודפים מאוחר יותר, התחלתי להרגיש רע עם עצמי. כל החיים שקלתי 57, כולל שבועיים אחרי הלידה האחרונה. איך ומתי עליתי ל-62? וברור שזה לא רק המספר על המשקל שהטריד אותי, אלא גם הג'ינסים שנסגרו בקושי והשמלות שנצמדו לבטן וגרמו לפיליפינית של סבתא של בעלי לברך אותי על הריוני השלישי בטרם עת. ובקיצור, לא משווה את עצמי לאחרות, משווה את עצמי לעצמי – והייתי עצמי עם בטן. אפילו אבא שלי ראה אותי בבגד ים (שלם! לא חולמת ללכת יותר עם ביקיני בחיים) ואמר בהשתאות "נועל'ה, את ממש מדושנת". כנראה שבאמת הגזמתי.
בעבודה אף אחד לא ידע. הסתרתי יפה את הבטן עם חולצות רפויות, מכנסיים גבוהים או גופיית מחטב מתחת לבגדים, ולכן גם לא סיפרתי לאף אחד כשהתחלתי את הדיאטה הקטנה שלי. ידעתי שהתגובות יהיו "למה את צריכה את זה?", "את רזה", ו"אם את צריכה דיאטה, מה אני אגיד לעצמי". אז לא סיפרתי כשהלכתי לפגוש את טל פלג, תזונאית ודיאטנית שמתמחה בירידות קטנות, 5-7 קילו. היא כתבה לי תפריט יומי שמבוסס על ההרגלים שלי, החוזקות והחולשות שלי, ויצאתי לדרך.
וכשיצאתי לדרך עשיתי עוד משהו: עליתי מדרגה באימוני הספורט עם גארי וורת', המאמן האישי המרושע שלי. עד היום התאמנתי כחלק מקבוצת נשים ואימצתי בעיקר את שרירי הלסת, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. עכשיו החלטתי שפעילות גופנית חייבת להיות חלק מהמשוואה - ואני צריכה לקחת אותה קצת יותר ברצינות. אז התחלתי לקבוע עם גארי אימונים אישיים, וגיליתי שכשאני איתו לבד והוא מסתכל עליי במבט הבריטי הלגלגני שלו, זה גורם לי להזיע הרבה יותר. וזיעה, כידוע, שווה קלוריות.
אבל הרצון לרדת חמישה קילו עדיין היה מופשט מדי בשביל לדרבן אותי להרים שתי משקולות של 7 קילו עשר פעמים כפול ארבעה סטים, וכדי לגייס את עצמי למאמץ הייתי חייבת לשנות את כל הגישה השכונתית שלי לספורט. נכנסתי לחנות של ברוקס, שהם בדיוק ההיפך משכונה, ודמיינתי את עצמי בחולצת לייקרה שתחליק לי את הצמיג עוד לפני שאתחיל את החימום. אבל החולצות שמדדתי דווקא נצמדו לי לבטן, וגרמו לי להאמין עוד יותר בסיבה לשמה התכנסתי. לא היה לי קשה להחליף את טריקו-הספורט המהוהה שלי בחליפה ונעליים של כוסיות-חדר-כושר-מתוקתקות, ולאימון הבא עם גארי הגעתי ורודה יותר, קלילה יותר ומנדפת זיעה הרבה יותר. וזיעה שמתנדפת מפנה את מקומה לזיעה אחרת, ששווה, כאמור, עוד קלוריות.
תעשי הרבה ספורט ותוכלי לאכול הרבה עוגות
שגרת חיי החדשה החלה: לאכול פחות, להזיע יותר. בתפריט שלי לא עשיתי שינויים דרסטיים מדי. החלפתי לחם לבן בלחם קל, חביתה בביצה קשה, עשרה טופי בעשר פריכיות. אהבתי מאוד שבשיטה של טל הדיאטנית אני לא אמורה להתנזר מאוכל טעים – אם יש פה ושם ארוחה חד פעמית במסעדה, יום הולדת חד פעמי בגן או מסיבת פונדו חד פעמית עם החברות, מותר לי ליהנות. אלא שטל עלתה עליי די מהר.
"שימי לב רק שהחד פעמיים האלה לא קורים כל יום", אמרה לי, וכשנפלו פניי הסבירה לי שאני פשוט צריכה לבחור על מה כדאי לי לבזבז את ההנאות שלי. "אל תקלעי במקרה למסעדה סתמית רק בגלל שלא ארגנת נכון את היום שלך", הסבירה לי. "אם את יוצאת לאכול בחוץ, תעשי את זה בכוונה ותבחרי במודע מקום ששווה לך ליהנות ממנו כמו שצריך".
ואז, חבריי, קרה דבר די מוזר ודי פלאי. המשקל טען שרזיתי. לא ראו את זה עליי, אבל זה התקדם, וקצת נסוג, והתקדם עוד, ונעצר, והתקדם עוד קצת, דווקא אחרי סוף השבוע בו דפקתי עוגיות אספרסו ופיסטוק כאילו אין מחר (בחרתי במודע ליהנות מהן). המשקל הראה 60, אחר כך 59, ואז אפילו 58, ואני באמת התפלאתי: זה נכון שהפסקתי לאכול חבילת שוקולד פרה שלמה לבד אחרי ארוחת הצהריים, אבל עדיין אכלתי פרוסת עוגה פה ושם וביום שבת בצהריים העמסתי את הפתיתים הטעימים ביותר בעולם של חמי בלי בושה. אלה הבגדים של ברוקס והאימונים עם גארי, אם כך! יחד עם שגרת האכילה החדשה שלי, הספורט המאומץ נתן את אותותיו. הרגשתי שעליתי פה על משהו.
"כן", אישר לי בעלי, אוטוריטת ספורט ודיאטה בפני עצמו, "אם תעשי הרבה ספורט תוכלי לאכול הרבה עוגות". הייתי מאושרת מאוד מהגילוי והאמנתי שפיצחתי את הנוסחה לחיים מאושרים ללא סבל, עד האימון הבא בו נזכרתי שספורט זה סיוט ולא סתם לא עשיתי את זה הרבה עד עכשיו. אצטרך להמשיך לשמור על איזון הלאכול פחות ולהזיע יותר, אם כך.
הדבר הבא שקרה הוא שאנשים מסביב התחילו לראות שרזיתי. במקום להגיד "למה את צריכה את זה" ולהחליש אותי, בכל מקום כולם ציינו כמה שאני רזה וזה רק עשה לי חשק לעוד. ואז קרה הדבר המופלא מכל: אני התחלתי לראות שרזיתי.
איכשהו, כנראה שחשבתי שכל החיים כבר אהיה עם הבטן הזו. הנחתי שזו תהיה הגזרה שלי מעתה ועד עולם, ולא האמנתי באמת שהרזיה תביא איתה שינוי משמעותי שאוכל לראות בעיניים. אבל ראיתי! הבטן לא הייתה שם יותר. "המקום הראשון בגוף שמרזה הוא הפנים, כי את מדברת הרבה", לא ידעתי אם גארי יורד עליי או באמת מסביר לי את ההיגיון שמאחורי ההרזיה, "הבטן היא תמיד האחרונה לרדת, כי היא אזור שהשרירים בו לא פועלים ולכן השומן בו לא נשרף".
עברו כמעט חודשיים מאז שהתחלתי את הדיאטה ואני שוקלת 4.3 קילו פחות, תלוי באיזה יום ושעה תתפסו אותי. בעלי קורא לי "רזונת", אבא שלי ירד לכפית סוכר אחת "בהריון", ואני התחלתי לפנטז על ביקיני. מה, חיים רק פעם אחת.
רוצים לכתוב לנועה? noa.yechiely@mako.co.il