יום אחד בשנת 2005 חזרתי הביתה לסוף שבוע מהאוניברסיטה. אחותי הקטנה נתנה בי מבט חמור סבר והכריזה: "איחס, עשית גבות!".
קצת התביישתי. בגיל 24, זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכתי למעצבת גבות והייתי מעדיפה שאף אחד לא ישים לב. הייתי האחרונה מבין החברות שלי שעדיין נשארה במראה נטורל, אבל בסוף גם אני נשברתי ובגדתי באתוס האנטי-טיפוח שטיפחנו אחותי ואני. עשיתי את זה אחרי שחבר תל אביבי אמר לי שהבעיה עם הקיבוצניקיות היא שהן נופלות בקטנות, ואני ידעתי למה הוא התכוון. חברה שלי מהקיבוץ הוסיפה שאני לא יכולה להמשיך להסתובב ככה, ונתנה לי את הטלפון של אשת הגבות שלה. הבנתי שהגיע הזמן להתקדם.
מעצבת הגבות קיבלה אותי בדירה שלה ברחוב גורדון, או פרישמן, מי זוכר. היא סידרה אותי עם פינצטה וזה עשה לי לדמוע. היא לא עשתה לי עיצוב דרמטי מדי – בעיקר סידרה פה וקיצרה שם, אבל עובדה שאחותי שמה לב בשנייה שראתה אותי. היא, אגב, הייתה היחידה.
המשכתי לדמוע אצל הגבנית אחת לכמה שבועות במשך כמה חודשים, עד שזה דעך מהסיבות הרגילות: זמן, כסף, עצלות. התחלתי לעשות לעצמי לבד מדי פעם: זה כמובן היה ריסקי, ומאז קורה לי לא מעט שאני משתוללת על גבה אחת ואז צריכה לתקן את השנייה, ואז שוב לחזור אל הראשונה ואז שוב לקצר עוד את השנייה, אבל ואללה, איכשהו עברו עשר שנים שבהן אני מסדרת לעצמי גבות ולא נרשמו תאונות מביכות במיוחד, לפחות לא כאלה שידעתי עליהן.
שגרת הגבות שלי הפכה לעניין מאוד לא מחייב, פעם ב--, וגם אז כללה רק ניקוי שערות סוררות ולא יותר. נכון יותר יהיה לומר שכבר שנים שאני מסתובבת בגבות טבעיות לחלוטין, ואפשר גם להודות שאיפשהו פנימה לא הרגשתי עם זה לגמרי בנוח. בכל זאת, גבות שחורות ולא מסודרות במרכז הפנים הן לא בדיוק דבר זניח, ולא פעם הסתכלתי בעצמי במראה והתבאסתי על העיניים היפות עם המסקרה שמקבלות טוויסט של אדם קדמון בתוך המסגרת הכוללת. אז נחשו מה? באסה לא עוד.
הדבר הראשון שאמרה לי רובין טל, המדריכה הבכירה לעיצוב גבות ולמניקור של נייל סטודיו שהתנדבה לשדרג אותי, זה שכבר לא מעצבים גבות. לא מעצבים גבות! הייתי יכולה לשמוח ככה רק אם היו מבשרים לי שהקרוקס חזרו לאופנה. איזו הקלה, גבות פראיות איז בק און, לא מדקקים יותר ומשאירים כמו שזה. מה כן? צריך לנקות.
רובין לא נגעה בצורה של הגבות עצמן בכלל – היא רק ניקתה בשעווה מחוץ לקווי המתאר שלהן, והשאירה אותי עם הגבות שלי במראה סופר טבעי. ובכל זאת, משהו נראה אחרת וראיתי את זה מיד: הייתי יפה יותר, נקייה יותר, וזה היה כיף. רובין הסבירה לי שאני יכולה לשמור על הסידור הזה לבד, אבל אמרה שכן אצטרך פעם בכשישה שבועות לחזור לעדכון. בלי נדר, אני רוצה לנסות. ההבדל באמת שווה את זה.
אחרי שסיימנו עם הגבות פנינו לאזור טעון טיפוח אחר בגוף שלי: הציפורניים. אני לא אוהבת להראות למניקוריסטיות את הידיים שלי, כי הן אשכרה כועסות עליי שאני כוססת ציפורניים. הן תמיד עוברות עם המשייפת בעצבים על האצבעות, מדלגות על חלק תוך מלמול זועם ש"זו ציפורן קצרה מדי, אין פה מה לעשות", כאילו ממש מאוכזבות ממני באופן אישי. זה לא נעים. רובין דווקא ניסתה להיאחז במה שיש: "תראי את האורך של הזרת הזו, כמה יפה הציפורן יכולה להיות", אמרה לי. אבל כסיסת ציפורניים היא המלחמה של חיי, ואני בספק אם זרת יפה תביא את השלום.
באמת, כבר ניסיתי הכל. כשהייתי ילדה הייתי מערימה על תכשיר המרה הדוחה ומקלפת את הציפורניים עם הציפורניים האחרות מבלי להכניס אותן לפה. היו שנים בהן הסתובבתי עם פלסטרים על הציפורניים, לא כי הן היו פצועות, פשוט כדי להימנע מלכסוס. זה היה מזעזע, נראיתי כמו אישה מופרעת לחלוטין. אפילו בניה ניסיתי, למרות שמיותר לציין שזה לא ממש הסגנון שלי.
דווקא הייתה תקופה שחשבתי שניצחתי. זה היה פחות או יותר במקביל לתקופה שהייתי עושה גבות אצל מעצבת – ימי הרווקות התל אביבית שלי, ימים בהם הייתה לי הפריבילגיה של הזמן והכוח להשקיע בפרטים הקטנים. בכל שבוע הייתי נוסעת במיוחד לדרום העיר, לסלון נידח בו עשו לי מניקור ב-40 שקלים, ואלו היו ימי הזוהר של הציפורניים שלי. הן היו כל כך יפות עד שלא הייתי נוגעת בהן, ורק ככה הצלחתי לא לאכול אותן.
נכון שאי אפשר להאשים את הילדים בהכל, אבל ברור שטיפוח הציפורניים ירד בשנים האחרונות לתחתית סדרי העדיפויות. אני מורחת לק לבד בבית, בלי שום חומר לפני או אחרי. הוא מתחיל להתקלף אחרי יומיים ואני ממשיכה להסתובב איתו ככה במשך שבועיים. גם בצבעים אני לא מי-יודע-מה מעודכנת, מורחת מה שמתגלגל לי מתחת לאצבעות. הבנתי שגווני ניוד ובז' הם עכשיו באופנה, אבל זה נראה כאילו מרחתי מייק אפ על הציפורניים. אני אנסה את הקולקציות הכהות החדשות (לא אשקר, מוזר חום על הציפורניים, אבל מה אני מבינה), ויש גם טרנד ורוד בזוקה שיכול להיות חמדמד.
שוב אני קצת מתבאסת לגלות שאין קיצורי דרך: אם רוצים לעשות משהו כמו שצריך, יש לזה מחיר – בציפורניים מסתבר שהמינימום שבמינימום הוא להוסיף עוד שני שלבים: חומר לפני הלק וחומר אחרי הלק. רובין נותנת לי את Start to Finish של OPI, שלפחות עושה את שניהם במוצר אחד וחוסך לי בקבוק לריטואל, וממליצה לי גם על טיפות לייבוש מהיר, קרם מטפח לעור הציפורן ומחזק לציפורניים בימים בהם אין לי לק. היא מפנקת אותי בפרנצ', שלמרות שאני קיבוצניקית יש לי חולשה אליו, ושולחת אותי לדרכי מתוקתקת כמו שלא הייתי מאז יום כלולותיי.
גם טיפול בציפורניים וגם סידור גבות הם שני אלמנטים פעוטים יחסית בפרויקט שלי. אבל כשיצאתי מרובין כמו גברת מגונדרת, עם ציפורניים שלוחות קדימה כדי שלא תתקלקלנה ומצח אדום משעווה, הרגשתי עד כמה הם משמעותיים בשבילי. תוך פחות מיומיים בעלי ציין ביוזמתו שאני נראית יפה מאוד, כמובן בלי שיהיה לו ולו רמז מה שיניתי; אחרים לא אמרו כלום.
אבל אני הסתכלתי בראי על הגבות החדשות-ישנות המגניבות שלי, ואחר כך שמתי את האצבעות ליד הפנים, כדי ליהנות גם מהפרנצ' המעודן. לא מתביישת להודות: זה כיף להיות יפה.
רוצים לכתוב לנועה? noa.yechiely@mako.co.il
>> בפעם הקודמת התלבטתי מה ללבוש לליל הסדר ונקטלתי על ידי בעלי
