"אף אחד לא מדבר על היום שאחרי. זה המבחן האמיתי"

עבור אדם שלא חווה אלימות במשפחה, יום היציאה ממקלט לנשים מוכות עשוי להישמע כמו יום מרגש שמביא איתו התחלה חדשה ונקיה. אבל נשים שיצאו ממקלטים מקשרות את היום הזה דווקא לתחושה של בדידות ומתארות אותו כתחילתו של מאבק מחודש.

אחרי תקופה של חודשים ארוכים במקלט, הנשים שחוזרות לחיים העצמאיים צריכות למצוא עבודה לעצמן ומסגרות לילדיהן; עליהן להתארגן מחדש עם ניהול התקציב של המשפחה, לתמוך במעבר של הילדים ולעיתים קרובות להמשיך באינטראקציה מורכבת עם הבעלים שחוזרים לתמונה. לקראת השנה החדשה פגשנו כמה נשים כאלה, המלוות על ידי תכנית "יוצאות לאור" של עמותת מאירים שמטרתה להציע מענה ליום שאחרי המקלט. הנשים שמכירות במסגרת התכנית הופכות לקהילה חמה, מחזקת ותומכת, שעושה יחד את הצעדים הראשונים בדרך אל חיים חדשים של תקווה.  

"הילדה הייתה נפרדת ממני, כי היא הייתה בטוחה שהוא הולך להרוג אותי"

"אני בת 30, אמא לבת תשע, מהחברה החרדית, לא עובדת. הוריי חיתנו אותי בשידוך, וכבר בפגישה הראשונה הרגשתי שמשהו לא תקין. מיד אחרי החופה אמרתי לאמא שלי: 'עוד כמה חודשים אהיה גרושה'. חודש אחרי החתונה כבר ראיתי שהוא אובססיבי אבל פחדתי להגיד משהו, כי בהדרכת הכלות אמרו לנו שמה שיש בבית - זה מה שיש.

אחרי חודשיים, כשנכנסתי להיריון, החלה האלימות. הוא נעל אותי בבית, העניש אותי אם עשיתי דברים לא לרוחו ולא נתן לי להתקלח או לאכול. הוא הכריח אותי לעשות הליכות יומיות של שעתיים כדי לרדת במשקל, וכשהייתי בחודש תשיעי הוא דרש ממני לעבוד 12 שעות ביום. אחרי הלידה הוא אסר עליי לצאת מהבית ואיים על חיי. היו פעמים שהילדה הייתה באה ונפרדת ממני, כי היא הייתה בטוחה שהוא הולך להרוג אותי. 

בשלב מסוים אזרתי אומץ ועברתי להורים. הוא ניסה לשכנע אותי שנחזור ובכל פעם שהייתי נפגשת איתו הוא היה אונס אותי. התחלתי ללכת לטיפול רגשי בלי שהוא ידע, ואז הבנתי שאני עוברת התעללות. בעזרת המטפלת אזרתי אומץ והתקשרתי לרווחה והם עזרו לי ולבתי להיכנס למקלט. לאט-לאט החל לחזור לי הביטחון. הבנתי שאנחנו מוגנות. 

היום אני מקווה לכתוב ספר על חיי ולעזור לנשים אחרות לצאת ממעגל האלימות. אני רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר כדי לתת השראה לנשים".

"כשיוצאים מהמקלט חושבים שהכל יהיה טוב, שהכל יסתדר. אבל לא"

"לפני חמש שנים נכנסתי למקלט לאחר שבעלי הכה אותי במשך שנים, וגם היום הוא לא מפסיק לאיים עליי. הכרתי אותו דרך אתר הכרויות. בדיעבד אני מבינה שכבר אז היו לו התפרצויות אלימות. פעם אחת הוא ניפץ לי את הפלאפון ופעם אחרת הוא גנב לי חפצים פרטיים. אחרי החתונה הייתה פעם שהוא פשוט התנפל עליי ושבר לי את הצלעות. השכנים שמעו את הצעקות ובאו להתעמת איתו, אבל הוא הכחיש. גם אחרי זה התעללות לא הפסיקה ולאחר שהבנתי שהוא לא הולך להשתנות התקשרתי לעובדת סוציאלית ששכנעה אותי להיכנס למקלט.

כשיוצאים מהמקלט חושבים שהכל יהיה טוב, שהכל יסתדר. אבל לא. זה פשוט להיות לבד מול העולם, מול בית המשפט ומול הרווחה. אף אחד לא מדבר על היום שאחרי וזה המבחן האמיתי. אחרי הרבה זמן היום אני זו ששולטת על החיים שלי, אני כבר לא צריכה לחזור הביתה ולפחד. עם זאת אני תמיד צריכה להילחם על הזכויות שלי ושל הילדים שלי. הגרוש שלי ממשיך לאיים עליי כי הוא יודע שאני לא אתלונן. אין למה, המשטרה לא תעשה כלום. אני צריכה פשוט לרקוד לפי המנגינה שלו ולנסות להסתדר עם זה". 

"אני נשואה שוב, בעלי איש למופת, אבל הטראומה נשארה ואני מפחדת שהוא ירביץ לי"

"אני בת 35, אמא לשלושה, סטודנטית למשפטים ופעילה בארגוני נשים. הכרנו בגיל 17, בגיל 20 כבר התחתנו. מהרגע שנכנסתי להיריון הוא החל לבדוק מה אני לובשת, לא נתן לי לעבוד ורצה שאשאר כל הזמן בבית. אחרי שהילד נולד הוא היה מביא חברים הביתה והם היו מעשנים יחד סמים. כשאמרתי לו שאני לא מסכימה התחילה האלימות, פיזית וכלכלית.

פעם אחת העזתי לעזוב אותו ואז הוא הסכים ללכת לטיפול. חזרנו והייתה תקופה קצרה שהיה טוב בבית אבל כשנכנסתי להריון שני שוב חזרה האלימות וההתעללות. היו פעמים שהוא מנע ממני להגיע הביתה. הוא השאיר אותי ללא ציוד מחוץ לבית, לבד עם ילד שרק נולד.  

שלושה שבועות לאחר שהילד השני נולד נכנסתי למקלט: הייתי אחרי לידה, מצד אחד אוהבת את הגרוש באיזשהו מקום ושונאת אותו מאוד בו זמנית. ידעתי שאם אני אחזור אליו, אכנס לסטטיסטיקה. כשיצאתי מהמקלט לא קיבלתי את הליווי שאני מקבלת עכשיו. איך זה שאסיר משוחרר מקבל שיקום, ואישה מוכה לא? היום שאחרי המקלט זה החלק הקשה. 

היום אני נשואה שוב אבל הטראומה נשארה. הוא איש למופת ואנחנו חיים באושר, אבל היו לי חרדות שהוא ירביץ לי. היום אני מטופלת ב'יוצאות לאור', שם אני מחזקת את עצמי". 

"הייתה תקופה שהתגוררנו ברחוב, לא בגלל חוסר כסף אלא כדי לחסוך"

"אני בת 43, אמא לשניים, עורכת דין. התחתנתי בגיל צעיר. בהתחלה לא הבנתי שאני במערכת יחסים אלימה, חשבתי שזה לגיטימי, אך עם השנים האלימות הסלימה. הייתה אלימות כלכלית: היה אסור לי להדליק אור, לקנות אוכל או להתקלח. הייתה תקופה שהתגוררנו ברחוב, לא בגלל חוסר כסף אלא כדי לחסוך. בעבר חשבתי שאישה מוכה זו אישה שמכבים עליה סיגריות, שנותנים לה מכות. אבל הוא היה מרביץ בשקט, אלימות לא ישירה אבל מפחידה. הוא היה לוקח סכין ומצמיד אותו לצוואר, הוא כמעט דרס אותי כמה פעמים. הוא פשוט הפחיד אותי. חייתי בפחד שעומדים לרצוח אותי, ולפעמים הפחד היה כל כך חזק שהיה אפילו בורח לי פיפי בתחתונים.

כשברחתי מהבית ועברתי להורים שלי, הם הבינו שאני נמצאת במערכת זוגית אלימה והוציאו אותי למקלט לנשים מוכות. נולדתי שם מחדש, זו היתה מתנה עבורי ועבור הבנות שלי. כשיצאתי החוצה חוויתי משבר מאוד גדול, הבנתי שאני לבד בעולם. בשלב מסוים החלטתי ללכת ללמוד משפטים, כשהמטרה שלי הייתה לעזור לנשים השקופות. היום אני בזוגיות כבר כמה שנים, אני תורמת לקהילה ובמיוחד לנשים אבל הטראומה לא חלפה. אני רוצה לתת השראה לנשים אחרות, להגיד להן שאפשר לצאת מהמעגל הזה, שהן לא לבד.

היום אני לא מתביישת להגיד שהייתי אישה מוכה. אני רוצה להגיע לשקט הנפשי, לנחלה שלי. הייתי רוצה למצוא עבודה נגישה. אין מודעות לנשים כמוני, שלא יכולות לעשות כל דבר".