לפני כשנה וחצי, כשהוקמה הועדה הבין-משרדית להתמודדות עם תופעת הפוליגמיה, היינו חשדניות, אבל גם הייתה בנו תקווה שתתקבל תוכנית רב-מערכתית, שתשלב את כל הגורמים נותני השירות בתוך החברה הפלסטינית הבדואית בנגב – חינוך, בריאות, רווחה ותעסוקה – לטובת מציאת פתרונות לצמצום תופעת הפוליגמיה, הפוגעת בעיקר בנשים ובילדיהן.
התקווה נגוזה באחת השבוע, עת הוצג דו"ח הצוות הבין-משרדי בראשות אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים. הדו"ח שאמור היה להתמודד עם השלכותיה השליליות של תופעת הפוליגמיה, עושה בדיוק את ההפך: הוא מעניק גושפנקא משפטית להתנהגויות חברתיות בזויות כנגד נשים, ומעצים עוד יותר את כוחם של כוהני הדת הגברים, ולמעשה נותן לחתול לשמור על השמנת. המסר העולה ממנו לכלל החברה הפלסטינית הוא: למדינת ישראל אין כל כוונה לראות בה חברה מפותחת.
לצערנו, לא התרשמנו שיש כאן חוות דעת משפטית ללא פניות, שבאה ממשרד המשפטים, אשר אמורה להוביל קו הגנה לטובת זכויות אדם, זכויות נשים, קבוצות מוחלשות ולקידום מעמדן החברתי והמשפטי של הנשים הערביות. אם אכן זה היה המצב, סביר להניח שלא היו מגיעים למסקנות שהן הרבה יותר גרועות מהמצב המשפטי הקיים.
הקוראן וההלכה הדתית לא התירו, לעניות דעתי, נישואי פוליגמיה ובוודאי שלא החריגו אותם למצבים אנושיים בהם האישה חולה, עקרה או אלמנה. אלה הם רעיונות קיצוניים של גברים פטריארכליים-שתלטנים, המצויים בהרבה מהחברות הפטריארכליות, לא רק בחברה הפלסטינית הבדואית בנגב.
העובדה שמבין חמשת צוותי העבודה, הצוות שדן בבתי הדין השרעיים כלל רק גברים וכהני דת, מסבירה את המסקנות אליהן הם הגיעו, כאלה המקבעות את התופעה הפסולה של הפוליגמיה וחורצות את גורלן של הנשים הבדואיות.
יתכן שיש נשים שבוחרות לחיות בפוליגמיה, ורואות בה את הרע במיעוטו, וכמובן שיש לכבד את בחירתן; אבל יש נשים רבות שאינן מוכנות לחיות במסגרת פוליגמית, אך חוששות להביע את רצונן בפומבי שמא יבולע להן.
יחד עם זאת ובהתאם להחלטת ועדת השרים לחקיקה מאתמול, החשש שלנו הוא שהשינוי המשפטי המוצע עלול בסופו של דבר להכריע לטובת אי-התמודדות עם תופעת הפוליגמיה וגרוע מכך - עם החרפתה, לכן אנו מתנגדות לשינוי זה.
הכותבת היא יו"ר משותפת בעמותת "איתך مَعَكِ – משפטניות למען צדק חברתי"