שנים עשר יום עברו מהרגע בו ילדה נעמה קסרי את בתה ועד שהתייצבה על הבמה של גמר הישרדות, כשהיא לבושה מחוך מדגיש מותן, שאומר לכולן: ״חזרתי לעצמי״ - בגוף וגם בנפש. חזרתי לגוף שלפני הלידה וחזרתי לעבודה.
יותר ויותר נשים בעמדות מפתח בתרבות, בכלכלה ובפוליטיקה בוחרות לחזור לעבודה ישר אחרי הלידה, לא לקחת רגע כדי להתאושש אלא לחזור לשגרה - כאילו ההריון והלידה לא קרו מעולם. עם התרבות המקרים האלה חשוב שנשאל: למה הן מרגישות צורך לחזור לעבודה כל כך מהר? למה מנכ״לית יאהו מריסה מאייר מצאה לנכון לחזור לעבודה אחרי שבועיים בלבד? למה מיכל הקטנה מחליטה לעלות על במה ולהופיע חמישה ימים אחרי לידת תאומים? ולמה נעמה קסרי נכנסת למחוך 12 יום אחרי לידה? למה היא לא מרגישה שהיא יכולה להיות גאה בגוף האימהי שלה? למה היא ממשיכה ומאמצת את מודל היופי שכבר כל כך לא מותאם לשנת 2019?
הרי הדרישה החברתית מנשים ״לחזור לעצמן״ אחרי הלידה היא לא רק בלתי אפשרית, אלא גם מלאה בצביעות ובהעמדת פנים ובעיקר - מבקשת מהן משהו שלא יכול להתקיים: לנוע קדימה בזמן מבחינת מצב החיים - מרווקה, לנשואה, לאמא - ואחורה בזמן מבחינה גופנית. תהיי רזה וענוגה, סקסית במידה, כנסי להריון ואז תשני את גופך כך שהוא יוכל לשאת חיים חדשים - אבל ברגע שילדת, תחזרי לאחור לצורתך הקודמת להריון. כאילו כלום לא קרה.
כשנעמה קסרי מופיעה בגמר הישרדות עם מותניים צרים, היא מסמנת לנו, הנשים שאינן מופיעות בטלוויזיה, לא רק שזה נורמלי שנשים יהיו חטובות שבועיים אחרי שילדו - אלא גם שזה נורמלי שהן יחזרו לשגרה. כאילו בסוף תשעת חודשי ההריון אנחנו אמורות לעשות קפיצה בזמן, ולדרוש מהגוף שלנו לחזור ליכולות שהיו לו רגע לפני ההריון.
הריון הוא חוויה סובייקטיבית, וכל אחת חווה אותו אחרת, אבל להופיע בטלוויזיה 12 ימים אחרי לידה ולשדר עסקים כרגיל, אומר לנו, שאר הנשים, אלו שנמצאות בששת השבועות של משכב הלידה, אלו שחוות טלטלה הורמונאלית, התכווצויות, דימומים, פטמות סדוקות ומכאובים - שאולי גם אנחנו צריכות לקום מהמיטה ולחזור לשגרה. שאולי גם אנחנו צריכות להתעלם מזה שהתפרים עוד לא החלימו, שגם אנחנו צריכות להתנהג כאילו כלום לא קרה למרות שהדימום עוד לא הסתיים, למרות שהכאבים עוד נותנים את אותותיהם, למרות שהבלבול והטראומה של הלידה עוד מהדהדים - כי אם רואות את זה בטלויזיה - אז למה שאנחנו לא נוכל?
אל תתבלבלו: אין לי רצון שקסרי תשב בבית ותטפל בתינוק הרך שרק עכשיו נולד. אני לא מבקשת ממנה לשים את חייה בצד בזמן שבן זוגה ממשיך את חייו כרגיל - להיפך, אני רוצה שנשים ״יחזרו לעצמן״, אבל לא במובן הגופני של המילה, אלא במובן הנפשי. שיהיה להן רגע של עיבוד, של רגיעה, של הבנה מלאה של התהליך הן עברו.
ליכולת המופלאה של לגדל בתוכנו חיים מתווספים גם כמה קילוגרמים בירכיים וכמה עודפים בבטן, אבל זה לא צריך להוסיף שוב דבר לבושה העצמית או לחוסר הסיפוק שלנו מהגוף שלנו. להיפך, אנחנו צריכות לשאת את הגופנו הנשי בגאווה. אני חושבת שברגע שנבין שאנחנו לא צריכות ״לחזור״ לשום מקום, אלא רק להתקדם, אנחנו נתחיל להרגיש טוב יותר עם עצמנו, עם גופנו, נתחיל להבין שהדרך שלנו היא קדימה, לא רק מבחינה גופנית, אלא מבחינה תודעתית, אין סיבה להסתכל אחורה, מאחורה יש רק עבר, אנחנו צריכות ללכת קדימה, לאהוב את השינויים שחלים בנו ואת השינויים שאנחנו מחוללות בעולם, שינויים ברי קיימא, כמו להביא לעולם חיים חדשים.
הכותבת היא חוקרת מגדר ותרבות חזותית