יום ראשון בבוקר. מסדרונות בית "קשת" ברמת החי"ל עדיין שוממים, אבל בחדר של אילנה דיין המחשב כבר עובד במשרה מלאה. שמונה ימים לפני שעת הש"ין – פתיחת העונה ה-19(!) של "עובדה" – שעות השינה הולכות ומתכווצות. העובדה שדיין מתגוררת במושב שורש שבהרי ירושלים מחייבת אותה להתעורר בשש וחצי ולעלות על הכביש, "לקוחה קבועה של הנתיב המהיר בכניסה לתל אביב".
כל מי שעשה דבר או שניים בעיתונות מכיר את חוק הברזל של הדדליין: אפשר לעבוד על תחקיר קיץ שלם, אבל איכשהו תמיד הלחץ יתנקז אל תוך הימים האחרונים, הרגעים האחרונים, שבהם צריך להתמודד עם איומי תביעות או להתקוטט על כל פרט עם הצנזורה. ובתחילת השבוע, בהתאם לחוקי הז'אנר, ריחפה מעל ראשה של דיין עננת הצנזורה. התוכנית הראשונה, שתשודר ביום שני הקרוב, תוקדש לתיעוד ההתמודדות של ישראל עם איום הגרעין האיראני במהלך העשור האחרון, כולל מה שדיין מגדירה "גילויים חדשים, גם על כמה רגעים דרמטיים, שמקבלי ההחלטות מדברים עליהם לראשונה מול המצלמה". בדיוק מסוג החומרים שמעבירים לצנזורה שבוע לפני התוכנית הראשונה, ומתחילים להתפלל.
אני מבין שלפי שעה, מסיבות צנזוריאליות, אנחנו מוגבלים מאוד ביכולת לדבר על הפרטים, אז אסתפק בשאלה אם יש דבר אחד חדש שלמדת במהלך התחקיר הזה והפתיע אותך.
"כן. האמת היא שאני עדיין מופתעת מעצם זה שאני מופתעת, אבל נחשפתי כאן לדברים שנאמרו, לעימותים קשים שפרצו בצמרת, בווליום שלא ציפיתי לו. ובעיקר לא ציפיתי שהדברים האלה יבואו לידי ביטוי מול המצלמה כמו שקרה בסוף מפי כמה מהמרואיינים. אני יודעת שזה נשמע כמו כתב חידה, אבל מי שירצה לפענח אותו יצטרך לצפות בכתבה".
אומרת "לעולם לא"
עם כל הכבוד לאחמדינג'אד, לדיין יש את האתגרים שלה. בראיונות שהעניקה בשנים האחרונות היא הרבתה לדבר בגילוי לב על החרדות, הלחצים, הרגעים שבהם היא מתעוררת באמצע הלילה בגלל טעות זניחה שנפלה בקריינות לכתבה והקלות שבה היא נעלבת מביקורות ארסיות או אפילו, ירחם השם, מטוקבקים. הווידויים הללו חותרים לכאורה תחת הדימוי הטלוויזיוני של דיין: המגישה החריפה ורבת העוצמה שנמצאת תמיד בעמדה של איפוק ושליטה, גברת שלמות של התקשורת הישראלית.
גם אחרי 19 שנים הדופק עולה כשהתוכנית הראשונה מתקרבת?
"כמובן. בדרך כלל הימים האלה, שבהם אני קמה עם משקולת על הלב, מגיעים דווקא חודש לפני פתיחת העונה, כשהכל עדיין לא לגמרי קונקרטי וסגור. אחר כך, ככל שמתקדמים בעבודה, הדברים הולכים ומתבהרים".
העובדה שאת מספרת בחופשיות על החרדות שלך היא דרך לאוורר אותן? לומר לציבור שאת לא מושלמת, וכך להוריד מעט את מפלס הציפיות והלחץ?
"אני לא עד כדי כך מהנדסת את התשובות שלי. אם אתה שואל אם אני משתמשת בראיונות למטרות תרפיה – אז לא. זה מה ששואלים אותי, זה מה שאני מרגישה אז זה מה שאני עונה. יש לי חברה שאומרת לי שאני צריכה להפסיק לדבר על החרדות. זה לא שהן מציפות אותי כל הזמן, אבל זה בהחלט אחד הדברים שצריך להתמודד איתם".
מה תעשי דבר ראשון בבוקר שאחרי התוכנית הראשונה – תרוצי לקרוא את הביקורות או לבדוק את הרייטינג?
"כל אחד מגיע בשעה אחרת. העיתון מגיע הרבה יותר מוקדם. וכן, אכפת לי מביקורות. גם אם אשכנע את עצמי באותות ובמופתים שהמבקר הזה פשוט לא מת עליי, ושהוא לא זיהה את החידוש שהיה בתוכנית, ושההערות שלו בכלל לא מקצועיות, ושזה לגמרי לא פוגע בי – אז זה כן פוגע. ואם הביקורת תהיה מעליבה אז אני איעלב".
אם הרייטינג יהיה נמוך גם תיעלבי?
"הרייטינג לא מעליב. בכלל, היום אני הרבה יותר שלמה עם החשיבות שאני מייחסת לרייטינג. בעבר היה ברור שהביקורות הן על האיכות והרייטינג הוא ציון כמותי על כמה הכתבה קלעה למכנה המשותף הרחב וממילא גם הנמוך ביותר. אבל זה לא נכון. הצופים לא מטומטמים. המבחן שלנו בטלוויזיה, בין היתר, הוא להיות קומוניקטיביים. קודם כל להביא סיפור חדש וחשוב, אבל להביא אותו בצורה הכי סקסית שאפשר. זה לא אומר שזה מושלם, שלא צריך לעשות פשרות, ואחד הכלים להתמודד עם זה הוא התמהיל: לעשות באותה תוכנית לצד כתבה כבדה משהו שיותר קל להתחבר אליו".
בהתחשב במה שקורה מסביב, זה די מפתיע שאת עוד נמצאת בצד הזה של המסך. מה הסיכוי שתצטרפי לרשימה ההולכת ומתארכת של עיתונאים שמדלגים לפוליטיקה?
"נכון אומרים never say never? אז אני בכל זאת אומרת never. דן מרגלית כתב ספר בשם 'ראיתי אותם', אז גם אני ראיתי אותם. החוויה שחוויתי בגיל 19, כשהייתי כתבת בגל"צ, כשראיתי את הפוליטיקאים מקרוב, ברגעים הקטנים שלהם, במניפולציות, בשקרים, גרמה לי להבין שזה לא מקום שאני רוצה ללכת אליו".
"כשהקולגות שלי אומרים 'עשיתי לביתי ועכשיו אני הולך לעשות למען המדינה', אני לא באמת קונה את זה, שנינו יודעים שזה הרבה גם למען האגו. אם המוטיבציות הן של תיקון עולם, אז אני באמת מרגישה שיש לי מזל גדול ושאני נמצאת במקום שמאפשר לי לעשות איזשהו הבדל בעבודה שלי כעיתונאית. עם השנים, ככל שאתה יותר מתארגן על עצמך כעיתונאי, אתה פשוט לא יכול להפוך למישהו 'מהם': הם זה האנשים שאתה תובע מהם דין וחשבון, שאתה דורש מהם תשובות, שאתה מחפש אותם. אז איך אני אלך להיות מישהו מהם?"
אבל בטח הציעו לך.
"לא הפעם. בעבר. לא משנה מי. אני כן יכולה לומר שבזמנו ציפי ליבני הציעה לי להיות שגרירת ישראל באו"ם. באתי לפגישה מפאת כבודה, אבל לא היה לי רגע אחד של התלבטות לפני שסירבתי בנימוס".
חפשו את המחאה
לומר על עובדה שהיא תופעה בתקשורת הישראלית זה כמו לומר על מכבי תל אביב שהיא גורם דומיננטי בכדורסל הישראלי. ובדיוק כמו במקרה של מכבי התופעה הזו – שנולדה אי שם בימים שבהם דן שילון היה מלך הרייטינג ונמשכת עמוק אל תוך המאה ה-21 – הולכת ומתנתקת מהמציאות המתרסקת של העיתונות המקומית.
תנאי ההפקה, התקציב, אורך הנשימה, האריזה הנוצצת וצוות הטאלנטים הדוקומנטריים שהתוכנית מצוידת בהם – מבן שני ועד איתי אנגל, מרוני קובן ועד עומרי אסנהיים, דרך אייל גונן העורך וגלעד טוקטלי הבמאי הוותיק שדיין מקפידה לתת להם קרדיט בכל משפט שני – מהווים לכאורה עדות לכך שהעיתונות החוקרת בישראל עדיין חיה ונושמת. אבל האמת העצובה היא שעובדה היא היוצא מהכלל שבשום אופן לא מעיד על הכלל; הכלל מאיים בכל רגע לפשוט את הרגל, אם לא עשה את זה כבר מזמן.
מעמדה החד פעמי של עובדה גם מסבך את היכולת למתוח עליה ביקורת. הרי אי אפשר שלא להתפעל מההתמדה, מהיסודיות, מהאיכות הטלוויזיונית הלא מתפשרת ומהיושרה. מכל הדברים שהפכו את אילנה דיין ואת עובדה למה שהם. על רקע המציאות העיתונאית העגומה ששוררת מחוץ למערכת עובדה, נדמה שלבוא אליה בטענות זו כמעט התפנקות. ובכל זאת, הרי גם בקבוצה הכי עשירה והכי חזקה בליגה לא כל משחק הוא גן של שושנים.
על רקע הגל החברתי ששוטף מאז הקיץ שעבר את התקשורת ואת השיח הציבורי, נדמה שאתם נשארתם קצת בצד. עובדה מזוהה יותר עם סדר היום הישן, שכולל בעיקר נושאי ביטחון ופוליטיקה.
"כשהמחאה פרצה היינו בפגרה, והתלבטנו איך מטפלים בזה אחרי שוך הרעש הראשוני. הגענו למסקנה שכל הדברים המובנים מאליהם, כמו ללוות את גיבורי המחאה, כבר ייעשו, וכך באמת היה. הבנו שכמו בכל נושא אחר, אנחנו צריכים להקפיד על רף של תוכן מהדהד ומוחץ שהמהות שלו תחקירית. לא חשבנו שיש טעם שנעשה תוכנית שמסכמת את כל תולדות נוחי דנקנר. ההתעקשות הזו הולידה את התחקירים על לב לבייב ועל הלוביסטים, שהתחילו בקיץ והבשילו באביב.
"התפקיד שלנו הוא להביא סיפורים חשובים במקום שבו אנחנו מוצאים אותם. אם אתה יכול לעשות את זה עם הקלטות של דיראני אז אתה עושה את זה, ואם אני מגיעה למסקנה שאני יכולה לנסוע לפקיסטן ולחזור בחיים אז אני עושה את זה. אני לא חושבת שבשם הצורך להדהד את נושא המחאה אנחנו צריכים להביא למסך דברים טריוויאליים. מצד שני, דאגנו לשזור אותה כמעט בכל מקום רלוונטי – למשל בתוכנית שבן שני עשה עם גזי קפלן המנוח ובראיון שלי עם עמוס עוז".
למחרת הריאיון, דיין – יסודית עד הסוף כדרכה – שולחת מייל ובו רשימה של כתבות על נושאים חברתיים ששודרו בעובדה בשלוש העונות האחרונות: פועלי "אקרשטיין" שנאבקים בהנהלה, מה קורה בבתי המלאכה לעיבוד שיש שעובדים עם "אבן-קיסר", פליטים שנסחטים בלב תל אביב ונאלצים לשלם סכומי כסף אדירים, וגם "הסיפור על המוסד לביטוח לאומי שמתעלל באישה שסובלת ממחלת ריאות קשה ומעמיד אותה במבחנים משפילים ומתישים – סיפור שנגמר בכך שהאישה ובעלה שמו קץ לחייהם".
אחד המבקרים כתב שעובדה הפכה לתכנית גלובאלית, מעין CNN מתורגם, תוכנית שלא מתפלשת במיץ של הזבל הישראלי. עם כל הכבוד להרפתקאות בפקיסטן ובאפריקה, יכול להיות שהן עוברות מעל ראשו של הצופה הישראלי שנאבק לסגור את החודש?
"אם מסתכלים על הסך הכל של התוכניות, אז ברור שאנחנו עושים גם את זה וגם את זה. ברור שכשאיתי אנגל נוסע לקונגו או להאיטי אחרי רעש האדמה או לכיכר תחריר אז אפשר להגיד שאלה מותרות ואפשר גם להגיד שזה ניסיון לפתוח את אופקיו של הצופה הישראלי, גם אם הסיפורים האלה פחות רלוונטיים ליומיום שלו. זו גאווה עצומה שאנחנו יכולים להביא את הסיפורים האלה, בין היתר בזכות הכישרון של איתי לספר אותם".
בעצם, את אומרת – תמיד תהיה סיבה לבוא בטענות. אם נישאר בארץ יגידו שהעיתונות הישראלית צרת אופקים ופרובינציאלית, ואם ניסע תגידו שאנחנו בורחים מהשלולית המקומית.
"אני מנסה לא להתיישב על המשבצת של הקורבן שמיילל על המבקרים. אני רק מציעה שנראה את הסיפורים מהעולם בתוך ההקשר הגדול של יומני רון ארד, הדורסים של לי זיתוני, הפרקינסון של אביהו בן נון, פרשת חיסון האנתרקס והמינויים הפוליטיים של אולמרט, שמראים שהתנחלנו לא רע בחצר האחורית הקשה של מדינת ישראל. אתה יודע, יש את הרגעים האלה, כשגלעד הבמאי ואני מוצאים את עצמנו בשכונת עוני נוראית במומבאיי, או כשאני עובדת ומצלמת באיזה חור בסומליה, שאנחנו מסתכלים מסביב ומתקשים להאמין לאיזה מקומות העבודה הזו מביאה אותנו, ואז אני אומרת לעצמי שזו פריבילגיה אדירה, שאלמלא המקצוע הזה לעולם לא הייתי מגיעה לכאן. ומאוד חשוב לי לחזור משם ולספר את הסיפור של האנשים והמקומות האלה".
את בוודאי ערה לכך שהכיבוש כמעט נעלם ממפת הסיקור של העיתונות הישראלית. נדמה שעובדה לא חורגת מהקו הזה. עם כל הכבוד לכתבה המדוברת על סרן ר', היא שודרה לפני שמונה שנים.
"אני לא חושבת שזה נכון. ברגע שאתה משתמש במילה 'כיבוש' אתה כבר נותן לזה הגדרה פוליטית. ביום שאהיה פובליציסטית אולי אגדיר את זה כסוגיית הכיבוש ואולי כסוגיית ארץ ישראל. כעיתונאית שמביאה אינפורמציה, השאלה שאני צריכה לשאול את עצמי שוב ושוב היא מה קורה לחיילים שלנו כתוצאה מפעילות אינטנסיבית בתוך אוכלוסייה אזרחית. הבת שלי, שמשרתת עכשיו כקצינה לא רחוק מגבול עזה, סיפרה לי שבגזרה לידה הציבו גדוד מחטיבת כפיר. זה מיד החזיר אותי לסדרת הכתבות של עומרי אסנהיים על תקלות ערכיות שחזרו על עצמן בחטיבה הזו, על חייל אחד שהחליט בזמנו לפתוח את הפה ולספר מה הוא רואה, על סיפור חטיפת המונית בדהרייה שהמ"מ עמד עליו לדין ועל קצין שהשתמש באלימות פיזית ואחר כך קיבל חצי הכשר מהמח"ט. הכתבות האלה, אני מקווה שלא רק הן, הביאו את צה"ל להבין שחלק מהבעיה היא שהחטיבה הזו הייתה כל הזמן באיו"ש וחלק מהחיילים היו כל הזמן באותה גזרה. אחרי שנפל האסימון המדיניות השתנתה, וכשהבת שלי סיפרה לי הבנתי שזה חלק מהמצב החדש שבו החיילים עוברים ממקום למקום. כל זה מחובר אצלי גם לסרן ר', והתשובה היא שנעשה את הכתבה על ילדה שמתה בלי סיבה כשתהיה לנו את ההקלטה של רשת הקשר, ולא על סמך שמועות ועדויות. נעשה כל סיפור, גם על ילדה פלסטינית שירו בה וגם על מתנחלת שנפרדת מהבית בגוש קטיף, כשיהיה לנו אותו ביד, ולא בשביל שאביב יהיה מרוצה שאנחנו מטפלים במה שהוא קורא כיבוש".
"השקפת העולם העיתונאית שלי אומרת שכעיתונאית שלא עוסקת בפובליציסטיקה אלא באינפורמציה, אעשה נזק אדיר לעצמי ולתוכנית אם אהיה צבועה בצבע פוליטי. גם אם אעשה את אותן תוכניות בדיוק אבל אהיה מזוהה פוליטית, היכולת של הצופה לקבל את התוכנית תיפגע פגיעה אנושה. אני מאוד מכבדת עיתונאים פובליציסטים, מגדעון לוי ועד חגי סגל, קיומם בעיתונות חשוב עד קריטי, בוודאי בימים אלה, אבל אני לעצמי בחרתי דרך אחרת. במקרה שלי ושל התוכנית שלנו זה יפגע ביכולת שלנו להגיש את הסיפורים בצורה נקייה. בנינו כאן מוסד מאוד אמין, ואין שום סיבה שנפגע בזה".
האם אי אפשר להיות בעל השקפת עולם מוצהרת ובכל זאת להיתפס כאמין? אם מוטי קירשנבאום יגיש תוכנית תחקירים הצופים לא יאמינו לו בגלל שהוא מזוהה פוליטית?
"מוטי מביא איתו מטען מסוים, והוא לא מסתיר אותו גם כשהוא מראיין. זה בסדר לשיטתו. אני בחרתי דרך אחרת. יכול להיות שבמקרה של מוטי הזיהוי שלו דווקא ייתן הרבה ערך ויחפה על בעייתיות מסוימת. קח למשל את הראיון המפורסם שבו מוטי נכנס בסילבן שלום – אם אני הייתי עושה את זה, זה לא היה עובר לי בשקט. זה לא שזה יותר טוב או פחות טוב, זה פשוט אחרת".
הריחוק מזיהוי פוליטי מתחבר אצלי לתחושה שאת משתדלת לא להרגיז. את מאוד מקפידה, למשל, להיות ילדה טובה קשת. בעונה האחרונה חלק מהתוכניות של עובדה קוצרו לחצי שעה לפני "האח הגדול", ובכל זאת הקפדת לומר בכמה הזדמנויות שאת "מכבדת את ההחלטות של אבי ניר", ושאת "בוטחת בו מקצועית וערכית". יש החלטות שלא מוכרחים לכבד.
"הייתי מסכימה למה שאתה אומר אילו חשבתי שבסל האופציות שעומדות לפניו יש אופציה יותר טובה שהוא יכול היה בקלות יחסית לבחור בה – והתשובה היא שאין. אני יודעת את זה, כי הוא שיתף אותי באופציות במסגרת האילוצים הכלכליים ומרחב תמרון מסוים ומציאות טלוויזיונית, והתוצאה מבחינתו הייתה כמעט בלתי נמנעת. אני גם יודעת איזה מאמץ נעשה כאן כדי שמספר מאוד מסוים של תוכניות – זה הרי לא לאורך כל העונה – יהיו במתכונת יותר קצרה, וכדי שהמקום של עובדה בלוח השידורים יישמר גם בתנאים של שלושה ימי שידור. אז יש הרבה דברים שהייתי שמחה שיקרו – שהתוכנית תהיה יותר ארוכה לאורך כל העונה, שהתקציב שלנו יגדל פי 3. אבל העולם המעשי הוא לפעמים בחירה בין הרע והרע פחות. כל זמן שאנחנו יכולים להמשיך לעשות מה שבשום מקום אחר לא עושים, ולשדר תוכניות עם חופש עיתונאי מוחלט שבהן איש לא אומר לנו מה לשדר ומה לא, כל זמן שאנחנו יכולים לשמר פה אי של שפיות עיתונאית ושל יציבות טלוויזיונית, אתה מצפה שאשבור את הכלים, שאגיד שאני לא מוכנה להירתם ולעשות איזשהו מאמץ? וכן, אני יוצאת מגדרי כדי לפרגן למישהו שעל רקע כל הכאוס שמסביב ממשיך לכבד חירות עיתונאית ומערכתית כמו שאף אחד מסביב לא מכבד. ואני גם מבינה שהוא לא יכול להמציא אופציות שלא קיימות. הוא חייב להתעסק עם המצוי".
אבל אין חוק שאומר שהוא חייב לשדר את האח הגדול.
"אתה יודע מה, נכון. אני לא מתה על כל לוח השידורים ולא בטוח שאני הייתי מארגנת בדיוק את אותו לוח שידורים ויש שם תוכניות שאני אוהבת וגם כאלה שאני לא אוהבת בכלל. אבל זה גם נכון שאני לגמרי בוטחת באבי ניר מקצועית, ערכית ואישית".
פייסבוק לא מחכה לי
כבר שלושה עשורים אילנה דיין, 48, דוקטור אילנה דיין בשבילכם, היא חלק מפס הקול ומהדי.אנ.איי הקולקטיבי של מדינת ישראל. היא רצה למרחקים ארוכים במיוחד: את עובדה, כאמור, היא מגישה זו השנה ה-19, במקביל ממשיכה לשמש כמרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ולהגיש בימי חמישי את "נכון להבוקר" בגלי צה"ל. השנים שחלפו היכו לאחרונה גם בה: "בשבוע שעבר היה ה-24 באוקטובר, ופתאום שמתי לב שהתאריך הזה נראה לי מוכר. ואז הבנתי שזה היום שבו התגייסתי, לפני שלושים שנה בדיוק. שלושים שנה. והאדם הראשון שרציתי להתקשר אליו הייתה אורנה יקיר זיכרונה לברכה, אז אורנה כשר, שהיינו ביחד בבקו"ם ואחר כך הגענו ביחד לגל"צ באוטובוס ועשינו את הקורס".
מי שמכיר רק את דיין של הטלוויזיה, בדרך כלל מתמלא הפתעה במפגש עם דיין שמחוץ למסך. אישה שלא עושה מעצמה עניין, לבושה בפשטות, מתרוצצת אחרי הילדים ומחליפה טיטולים כמו כולם (לא בשנים האחרונות. הצעיר בשלושת ילדיה כבר בן 13). איכשהו, בין הטירוף של עובדה, הפקולטה והרדיו, היא מנסה למצוא זמן גם עבור המשפחה.
את מצליחה?
"עם הזמן למדתי לייצר זמן פנוי. בשבת האחרונה הייתי צריכה להתעסק בקריינות לכתבה, ובמקביל הייתה בר מצווה לבן של החברים הכי טובים והבן שלי גונן הבטיח לנגן קטע. אז הקדשנו את רוב היום לאימונים לקראת ההופעה. אני לא יודעת אם אני קוראת לזה זמן פנוי, אבל את הערוץ שנוגע לעבודה למדתי לשמור על אש מתונה כשאני בבית. אם באותו זמן מגיע טלפון מאהוד ברק, אז ברור שאני לוקחת את השיחה, אבל ברק לא מתקשר כל יום, ולמדתי גם להגיד 'אני אחזור אליך' ולא לענות לכל שיחה. יש רגעים שאני שקועה במשהו שנוגע לעבודה, ואז הילדים אומרים ש'אמא בזון'. זה הפך למושג אצלנו בבית, אבל נורא חשוב לי שהם ירגישו שהזון תמיד פתוח בשבילם".
את בפייסבוק?
"לא. אני לא יודעת כמה זמן זה דורש, ואני חוששת שאני עלולה להשחית זמן שאין לי. ואני גם קצת מתביישת בזה שאני לא, ואולי עכשיו אני לא נכנסת כי אני מרגישה שאיחרתי את הרגע. אבל זה לא הופך אותי לפחות נגישה. אני מקבלת המון טלפונים לנייד – מבתי סוהר ומבתי ספר ומאנשים מהיישוב – כל אחד רוצה משהו אחר, לפעמים אני באמצע האטרף אבל משתדלת להקשיב. וכשאני הולכת בקניון לקנות כלי כתיבה לילדים, ויש אישה שעוצרת אותי ובאותו רגע לא מעניין אותה שאני עם שלושה ילדים ועם גבס מאפגניסטן, זו ההזדמנות שלה להגיד לאישה מהטלוויזיה מה היא חושבת. אני מאוד משתדלת לא להיות זו שלא מקשיבה ולא עונה לטלפון, וחוץ מזה לפעמים הסיפורים הכי גדולים מגיעים מהשיחות האלה".
אם פוליטיקה לא, מה כן? מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
"זה משהו שמדי פעם אני מכריחה את עצמי לעצור ולחשוב עליו, על היום שאחרי. כי אני יודעת שמאוד כדאי שאתלה את המגבת לפני שמישהו יתלוש לי אותה מהיד. אבל אני עדיין לא יודעת".
במערכת המשפט זקוקים לשופטים איכותיים. מהתבטאויות שלך בשנים האחרונות אני למד שהמערכת הזו ועצמאותה יקרים מאוד לליבך.
"על זה, בניגוד לפוליטיקה, אני לא אומרת never".