שאריות של החיים

"אמרתי לעירייה, 'או שאתם מאשרים לי את המימון או שאני שורפת לכם את הקומה'. לא היה לי מה להפסיד" | מימי סימה כהן, 54, אם חד הורית, מתגוררת במאהל יקום

האוהל הצנוע של מימי כהן עומד ליד מגדל עץ גבוה שבנתה יחד עם הפעילים האחרים סמוך לקיבוץ יקום. המגדל הזה, הם אומרים, הוא סמל למה שצריך לקרות עם המדינה שלנו – חייבים לבנות אותה מחדש, כמו שבתקופת חומה ומגדל בנו יישובים למרות הוראות הספר הלבן. אלא שאת החיים של מימי אי אפשר ממש לקחת אחורה ולבנות מחדש. בגיל 54 היא כמעט שבר כלי. "מפה אני לא מתפנה", היא אומרת. "מפה זה או לבית או לבית עלמין".

היא נולדה במרוקו למשפחה של תשע נפשות, ובהמשך עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בשכונת שמואל הנביא בירושלים. בגיל 19 התחתנה והביאה לעולם את ראובן, בנה היחיד, וכבר שהיה בן 14 חודשים הבינו ההורים שמשהו לא בסדר עם הילד. זה התחיל מהתכווצויות מקומיות של אפילפסיה והלך והחמיר. ראובן גם סבל מבעיות התנהגויות קשות. לאחר ארבע שנים קשות התגרש הזוג ומימי נשארה לטפל לבדה בבנה. היא למדה הנהלת חשבונות ועבדה כל עוד יכלה, אבל ההיעדרויות הממושכות מהעבודה הביאו אותה פעם אחר פעם לפיטורים. "לא יכולתי לשלוח אותו לבד לשום מקום", היא מספרת. "פחדתי שהוא יקבל התקף, יפול ויקבל מכה. הוא גם היה הולך לאיבוד בכל פעם שלא היינו איתו, הוא היה צריך השגחה צמודה".

אחרי שנואשה מלמצוא עבודה בירושלים החליטה מימי לעבור עם אמה ועם ראובן לתל אביב, במטרה להיות קרובה ליתר בני המשפחה. אחותה הצעירה מימנה עבורם את הדירה והמשפחה התמקמה ברמת אביב. כדי לשלם את המחיה נאלצה מימי לעבוד כמעט בכל מה שהציעו לה – דיילת יופי, מוכרת בסופרפארם, דיילת מבצעים – אבל השכר הספיק בקושי לטיפולים עבור ראובן, שבינתיים נלקח תחת חסותה של הסבתא. "הוא עשה לה המון צרות, היה מתווכח איתה, צועק, לא מקשיב", משחזרת מימי. "פעם אחת הוא אפילו דחף אותה והיא החליטה לעזוב".

כשאימה עזבה נאלצה מימי להתחיל לשלם את שכר הדירה בעצמה. היא הצליחה לעשות זאת במשך תשע שנים ואז, אחרי ששוב פוטרה מעבודתה, נאלצה לחזור לגור אצל אימה. כשהגיע ראובן לגיל 18 ידעה כי הבעיות שלה רק הולכות להחריף: הצבא לא רצה לגייס אותו, לא נמצאה עבורו מסגרת חלופית, והיא עצמה הפסיקה לקבל עבורו מזונות. "8 חודשים הוא ישב בבית, לא רצה לעשות כלום חוץ מלשבת על הספה, לראות סרטים ולבזבז כל שקל שהבאתי הביתה. פעם אחת קיבלתי בגללו חשבון טלפון של 9,000 שקל".

מימי מצאה את עצמה יוצאת למאבק מול הרשויות ומתחננת שיימצא לו סידור. הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה אמנם הסכימו לממן את השהות שלו בהוסטל, אבל עיריית תל אביב התמהמהה בהעברת חלקה בתקציב וראובן נשאר בבית כשהיא קורסת תחת הנטל הכלכלי. בסוף היא עשתה מעשה. "התקשרתי למנהל השירותים החברתיים בעיריית תל אביב ואמרתי לו – 'או שאתם מאשרים לי את המימון או שאני באה ושורפת את הקומה ה-12 בעירייה'. אם הייתי צריכה הייתי עושה את זה, לא היה לי מה להפסיד". תוך 24 שעות נמצא האישור והבן עבר להוסטל, שם שהה 5 שנים. בהמשך נשפט על עבירת אינוס ונכלא, ובדיעבד אובחן כסכיזופרן ופרנואיד וקיבל טיפול תרופתי.

באותו שלב, מימי כבר הייתה מותשת. היא עברה לגור עם בן זוג שהכירה, אך אחרי שהיחסים נגמרו וגם האמא הלכה לעולמה היא מצאה את עצמה ללא קורת גג, כשמשרד השיכון לא מכיר בה כזכאית לדיור. "היום אני בקריסה טוטאלית, גמורה נפשית", היא אומרת. "אחרי כל מה שעברתי מצאתי את עצמי ללא קורת גג, אין לי דירה ואין לי כסף. סיוע לשכר דירה לא נתנו לי, ורק עכשיו, בגלל שיש לי 60 אחוזי נכות, התחילו לתת לי 600 שקל. תגידי לי למה זה מספיק היום? אני כבר לא צעירה ואין לי כוחות ואני לא מבינה למה הם מחכים. כבר התכוונתי לשים קץ לחיי והעובדת הסוציאלית מנסה כל הזמן לבלום אותי. אני לא מתפלאת על מה שהבחור הזה, סילמן, עשה לעצמו. אני בעצמי כבר בדרך לשם".

"הפכתי לנטל על הילדים. זה קרע לי את הבית, והיום אני לגמרי לבד" | פנינה מרון, אמנית, 60, אם לשניים, מתגוררת בהוסטל ביפו

בבניין העגול והמפואר של מגדלי עזריאלי מוצב תבליט קיר מרהיב של האמנית פנינה מרון. עצי זית גבוהים ומרשימים שעשויים מאבן, אחת מהיצירות היפות ביותר שלה. עד לא מזמן כל כך העבודות של פנינה נמכרו יפה, אפילו בחברת הקרמיקה "נגב" השתמשו בחומרים הייחודיים שהיא פיתחה, אבל כל אלה לא הספיקו כדי להשאיר אותה עם הראש מעל המים. היא לא הצליחה לעמוד בתשלומים לשכר הדירה שלה והיום היא חולקת חדר אחד עם עשר נשים נוספות בהוסטל ביפו. "מכאן אני לא יכולה להמריא", היא אומרת בצער. "ברגע שלאדם אין את המרחב המינימלי שהוא צריך, בסיס שממנו הוא יכול לצאת החוצה ולפרוץ, אין לו שום סיכוי".

היא נולדה למשפחה דתית בשכונת נחלאות בירושלים, ובגיל 18 התחתנה והביאה לעולם שני בנים. המשפחה גרה בבית רחב ידיים בערד, אבל פנינה הרגישה שהיא חייבת לעזוב. "לא היה לי טוב, הייתי מתה בזוגיות הזאת, רציתי להתגרש ולא היה אכפת לי להשאיר לו את הכל וללכת", היא אומרת. לאחר גירושים קשים ואחרי שהשאירה אצל בעלה את כל רכושה היא יצאה לחיים לבדה, שכרה בית ברמת השרון ומכרה בגדי נשים שעיצבה. היצירתיות לא בגדה בה, אבל התשלומים הגבוהים וחוסר היכולת להתנהל בעולם העסקי הביאו אותה מהר מאוד לקריסה כלכלית. פנינה סגרה את חנות הבגדים והחלה לנדוד בין עבודות: למשך תקופה מכרה מראות ייחודיות שייצרה בעצמה ואחר כך שיפצה בתים וחדרי מלון. הכסף זלג לה כל הזמן בין הידיים. "אף פעם לא הגעתי למצב שאני יכולה לצבור כסף", היא אומרת. "הכל הלך לשכירות, לטיפול בילדים ולטיפולים פסיכולוגים שעברתי בעצמי. בלעדיהם לא יכולתי לשאת את המעמסות של החיים".

בהמשך הגיעה תקווה: פנינה פיתחה חומר ייחודי מאבן עליו רשמה פטנט, הקימה לעצמה בית מלאכה קטן וגם קיבלה הזמנות מחברות מסחריות רבות. ועדיין, היא לא הצליחה לשרוד בעולם הממשי, זה שיש בו עובר ושב ושכר דירה שצריך לשלם. ההלוואות על הציוד היו כבדות, ורגע לפני שהתמקמה בבית המלאכה פינה אותה משם בעל הנכס. "היו לי כל הזמן יותר הכנסות מהוצאות", היא אומרת. "פשוט לא הצלחתי להתקיים".

כשהיא שקועה בחובות כבדים, החליטה פנינה למחול על כבודה ופנתה למשרד השיכון בבקשת עזרה. היא נענתה בשלילה. "אף אחד לא התייחס אליי", היא אומרת. "אמרו לי שיש לי אוטו על שמי למרות שהוא היה משועבד ולא נתנו לי הבטחת הכנסה. נותרתי חסרת הכנסה יותר משלוש שנים וחצי והפכתי לנטל על הילדים. זה קרע לי את הבית, והיום אני לגמרי לבד".

בשנה האחרונה עברה לגור במאהלי המחאה בתל אביב ובכפר סבא ופנתה שוב לקבלת דיור ציבורי. בקשתה נדחתה, וכיום היא מקבלת רק סיוע בשכר דירה ומפנטזת על מקום פרטי משלה. "אני נורא רוצה להמציא את עצמי מחדש, כי יש בי המון ואני רק צריכה את התנאים הבסיסיים כדי ליצור, אבל הגעתי למצב שאין לי איפה לגור ואין לי מה לאכול. בכל זאת, אני עוד מחכה לרגע שאפרוץ. זה בטוח חייב לקרות".

"עשיתי מילואים ושילמתי ביטוח לאומי, אבל כשהפכתי לאדם חולה המדינה הכניסה לי סכין בגב" | שלום אפריאט, 46, אב לחמישה, מתגורר בשכונת גילה בירושלים

הרבה אהבה יש בבית של שלום ודפנה בשכונת גילה בירושלים. חמישה בנים נולדו לזוג, הגדול בן 6 והקטן בן שבעה חודשים בלבד, וכולם זוכים כאן לחיוך רחב ויד אוהבת. אבל את הפיות הללו צריך להאכיל איכשהו, ושלום, המפרנס היחיד, פשוט לא מסוגל להביא הביתה סכום כסף מספק. זה תקופה ארוכה שהוא סובל מפריצת דיסק חמורה בעמוד השדרה, ועם הזמן הבין שכדי לשרוד הוא חייב למתוח את הגבולות של עצמו.

כך, לכל יום שלו יש שני חלקים. בבוקר הוא הולך לעבודה בעירייה, עוזר שם בשליחויות ומסייע בהדפסות. אחר הצהריים הוא אוסף את חפציו ויוצא לרחוב, להושיט יד לעוברים ושבים ולבקש עוד עשר אגורות כאחרון הקבצנים. "אני לעולם לא מבקש שקלים", הוא אומר בשקט. "תמיד רק אגורות, כי אם אבקש את השקלים בסוף גם את האגורות לא אקבל". בסוף כל יום כזה הוא חוזר הביתה עם 40-50 שקל שאותם הוא נותן לדפנה. היא יוצאת למכולת לקנות שתי כיכרות לחם, מטרנה לתינוקות ושלושה קרטונים של חלב. "הילדים מתים על שוקו, זה משהו שאני תמיד צריך שיהיה בבית".

לפני שהחל לסבול מכאבים משתקים בגב עבד שלום במחלקת התברואה של עיריית ירושלים. ניקה רחובות מבוקר ועד ערב וחזר הביתה עם משכורת צנועה שהספיקה למשפחה שהלכה וגדלה. כשעמוד השדרה הכריע והוא ירד לחצי משרה, התחיל לקבל השלמת הכנסה ועזרה בשכר דירה, אלא שכל אלה ביחד מגיעים בחודש ל- 4,200 שקלים בסך הכל וגוזרים על בני המשפחה חיי צמצום קשים ביותר. "אני מרגיש חרא שאני מקבץ נדבות – כולם מתביישים בי, המשפחה שלי לא מכירה בי וגם לאשתי קשה עם זה – אבל מה לעשות, אין ברירה", הוא אומר. "הרווחה יודעת מה המצב שלי, והם גם יודעים שאני אחד שנלחם ולא מוותר, אבל איך אפשר להתקיים ממה שהם נותנים?".

על הנייר, משפחת אפריאט זכאית לקבל דיור ציבורי ממשרד השיכון. אבל כרגע אין דירות, וכבר שמונה חודשים הם בהמתנה מורטת עצבים. "אני לא רואה את העתיד", הוא אומר. "רק כשהילדים יגדלו קצת אשתי תוכל לצאת לעבוד, אבל בינתיים אנחנו מנסים להסתפק במה שיש. אני עשיתי מילואים הרבה מאוד שנים, נתתי למדינה באהבה וברצון, והיום אני מרגישה שהיא כפוית טובה כלפיי. שירתי ושילמתי ביטוח לאומי ואני לא מתחמק מעבודה, אני רוצה לעבוד, אבל כשהפכתי לאדם חולה המדינה הכניסה לי סכין בגב. אני לא רוצה כסף, אני רק רוצה אוכל, זה כל מה שאנחנו צריכים. מה אני אגיד לך? אם הייתי חוזר אחורה לא הייתי משרת אפילו יום אחד".

"אם אנחנו לא נלחם את המלחמה שלנו אף אחד לא יילחם בשבילנו" | דבורה לוי, 62, מתגוררת בדירה שכורה בירושלים עם בתה ושני נכדיה

דבורה לוי נלחמת כבר 25 שנה על זכאות לדיור ציבורי, ושום דבר לא קורה. הפעילים שמכירים אותה מכנים אותה "פנתרת המעברה", מי שלא מרימה ידיים וממשיכה להלחם כדי לקבל קצת צדק, אבל ביומיום המציאות שלה נותרת כשהייתה. 42 דירות שכורות היא עברה במהלך חייה, כל פעם במקום אחר, והיום היא גרה עם בתה היחידה, בתיה, ועם שני נכדיה הקטנים בדירה מספר 43 בקרית יובל בירושלים. כולם ישנים במזרונים על הרצפה, על רהיטים כבר אין מה לדבר, ושתיהן לא עובדות. דבורה מותשת וסובלת מבעיות בריאותיות, והבת מתמודדת כל חייה עם השמנת יתר.

פעם, בחיים אחרים, העולם שלה לא התנהל על סף ייאוש. כשנישאה דבורה החליטה יחד עם בעלה לעבור לגור בדרום אפריקה, לצד אחיה. הזוג הצעיר והבת שנולדה להם חיו שם חיים נהדרים – היא עבדה במקווה, הוא עבד כמשגיח כשרות, עוזרת שחורה טיפלה בכל ענייני הבית ולזוג נשאר הרבה מאוד זמן לבלות. אלא שהנישואים עלו על שרטון, ועם הגירושים שבה דבורה לארץ. כאן היא גילתה שהדירה קטנה שקנתה בדמי מפתח לפני שנישאה נלקחה ממנה על ידי בעל הבית, והחליטה לפנות לסיוע משפטי כדי לקבל את חלקה. "שם פשוט נתנו לי עצה לא מקצועית", היא מספרת. "הם אמרו לי שכדאי שאלך לפשרה ואקבל 30 אלף שקל עבור החלק שלי בדירה. פשוט לא הבנתי כלום וחתמתי על המסמכים. זו הייתה טעות חיי".

לטעות הזאת הצטרפו קשיים נוספים: הגרוש של דבורה לא הסכים לקחת חלק בגידול הילדה, והנטל כולו נפל על כתפיה. בגיל 6, כאמור, החלה הבת גם לסבול מבעיות השמנה קשות – והכסף הלך, בין היתר, על דיאטות וטיפולים. כדי לממן את ההוצאות החלה דבורה לעבוד כפועלת במפעלים וכקוסמטיקאית, אלא שבכל פעם שנאלצה לעבור דירה בגלל קשיים בתשלומים הפסידה את הקליינטים שכבר צברה. מיואשת ומתוסכלת פנתה למשרד השיכון כדי לקבל סיוע בשכר דירה, אבל נענתה בשלילה. כמה שנים מאוחר יותר הביאה הבת שני ילדים לעולם – וכיום שתיהן מחנכות אותם יחד.

"היא גם ביקשה זכאות לדיור ציבורי אבל אמרו לה שתביא קודם עוד שני ילדים ורק אז ידברו איתה. זה פשוט משפיל", אומרת דבורה. "עברתי מסכת ייסורים כדי שייתנו לי אישור, לפנים משורת הדין, שאני זכאית לסיוע בשכר דירה, אבל גם כשכבר קיבלתי מערכת העינויים הזו לא נפסקה. בכל פעם אותו דבר: אנחנו מוצאות דירה חדשה ואז לא מצליחות לשלם את השכירות. כשראו שאנחנו עושים צרות עם האוהלים קיבלנו מענק מראש העיר לחצי שנה, כדי להשתיק אותנו, אבל זה גם כן תיכף נגמר ואז מה יהיה?"

היום הן מתקיימות בקושי מ-5,900 שקל יחד, המורכבים מקצבת זקנה, הבטחת הכנסה ודמי מזונות. מתוך הסכום הזה צריך לשלם שכירות ולקנות ציוד ואוכל לילדים הקטנים. "אם אנחנו לא נלחם את המלחמה שלנו אף אחד לא יילחם בשבילנו, ואני לא ארים ידיים עד שלא יתנו לי דירה", היא אומרת. "אני זכאית לדיור מוגן אבל רוצה לחיות בדירה משלי. כרגע אין לי מה להפסיד בחיים. אני לא רוצה שהבת שלי והילדים שלה יעברו את מה שאני עברתי".

"לבן שלי היה הרגל: הוא היה בורח בורח מבית הספר ועומד ליד הבית כדי לוודא שלא לוקחים לנו כלום" | זהבה גרינפלד, 47, אם חד הורית, מתגוררת בדירת עמידר בפרדס כץ

מגיל 20 זהבה מגדלת את בנה לבדה. המשפחה שלה מעולם לא היוותה לה משענת, האבא של הילד לא היה אף פעם בתמונה. בשנים הראשונות, על אף הקשיים, הסתדרה – גרה בדירה שכורה קטנה בפרדס כץ, קיבלה סיוע חלקי בשכר דירה, עבדה בניקיון בתים ומשרדים והצליחה בקושי לממן את השכירות ואת הטיפול בבנה. ההזדמנות הגדולה שלה לצאת ממעגל העוני הגיעה בדמות פרויקט שיקום שכונות שהציע לה הצעה קוסמת – ללמוד לראשונה בחייה מקצוע ולהיות מוכשרת כמטפלת מוסמכת בילדים. היא, שנפלטה ממערכת החינוך כשהייתה בת 14, קפצה על המציאה וזכתה לשנה הנפלאה בחייה. בבת אחת היא נחשפה לעולם של ספרים וידע שאותו לקחה בשתי ידיים, וגם כששנת הלימודים הסתיימה והיא התבקשה לעבוד בגן ילדים כחלק מעבודת הסטאז' עשתה זאת בהתלהבות. "לא היה לי כסף אפילו לאוטובוס אז הלכתי ברגל כל יום מפרדס כץ לפתח תקווה, שם היה הגן", היא אומרת. "לא היה אכפת לי, עשיתי את זה בשמחה".

אלא שככל שהזמן עבר התברר כי ההזדמנות הקוסמת הזו לצאת לחיים מקצועיים חדשים מביאה את זהבה דווקא לחוב כספי שהולך וטופח. הלימודים האינטנסיביים לא אפשרו לה לעבוד, והיא נאלצה להסתמך על דמי המחייה של הביטוח הלאומי – כמה מאות שקלים שהיו רחוקים מלכסות את הוצאות המחייה שלה, ובייחוד את התשלום על דירת העמידר שבה התגוררה. זהבה ביקשה שיפרסו לה את החוב המצטבר ויבואו לקראתה, אבל בעמידר החליטו לפתוח לה תיק בהוצאה לפועל – וזה הפך את הדברים למסובכים הרבה יותר. "באותה תקופה כל הזמן פחדתי שהם יסלקו אותי מהבית בגלל החוב הזה", היא אומרת. "פעם אחת הגיעו אליי הביתה כשהייתי בעבודה, והבן שלי, בסך הכל בן 8, היה שם לבד. הם דפקו בדלת והוא רעד. כשחזרתי מצאתי אותו בוכה עם חום גבוה, ובחודשים שלאחר מכן הוא פיתח הרגל לברוח מבית הספר ולעמוד בעצמו ליד הבית כדי לוודא שלא לוקחים לנו כלום. זה אחד הדברים שאני לעולם לא אסלח עליהם".

היום, שנים רבות לאחר מכן, החוב של זהבה עומד על 76 אלף שקל – והיא עצמה גרה באותו הבית וממשיכה להיאבק בפינוי. ב-2010 כבר ניסו לפנות אותה מהדירה, אבל בית המשפט דחה את המהלך עד להסדרת החוב. זהבה טוענת שבמשך תקופה ארוכה שילמה את החוב באופן כפול – גם לחברת עמידר וגם להוצאה לפועל – וכי למרות הניסיונות שלה להסביר ולהישמע, זכתה בקיר בירוקרטי אטום. "הם לא עובדים בשקיפות", היא אומרת. "כשביקשתי שישלחו לי פירוט על התשלומים שביצעתי כדי להוכיח שהיה כאן כפל הם כתבו עליי: 'הפונה הינה קשת יום ומתקשה לבטא את עצמה'. אני נשמעת כמו מישהי שקשה לה לבטא את עצמה? שלחתי חמישה מכתבים רשומים לעמידר שיפרטו את החוב שלי, והתשובה שלהם הייתה שבין השנים הללו לא היתה מערכת ממוחשבת ולכן אי אפשר לתת לי תשובה. זה לא ייאמן. הדבר הכי מעליב פה זה שנתניהו אמר שמה שקרה לסילמן זו טרגדיה אישית. בעיניי זו לא טרגדיה אישית, זו מדיניות אטומה שמשאירה את האנשים המוחלשים מאחור".

תגובת משרד הבינוי והשיכון:

באשר לפנינה מרון: גב' מרון פנינה היא יחידה בת 60 שפנתה בבקשה לקבלת דירה בשיכון הציבורי. בקשתה נדונה בכול הדרגים לרבות הדרג הגבוה ביותר - וועדה ציבורית – וזו, בישיבתה מיום 21.5.2012, דחתה בקשתה לדירה בנימוק שאינה עונה לגודל משפחה מזכה. עם זאת אושרה לבית דיור מוגן אולם היא מסרבת לפתרון זה. פנתה בבקשה למימוש הסיוע בשכר דירה לו זכאית בסך 770 ₪ לצורך אכסניה ביפו, וקיבלה ממשרדנו אישור לכך ואכן מממשת סיוע מחודש מאי 2012 ועד היום במקום זה.

באשר למשפחת אפריאט: המבקשים מממשים שכר דירה בסך 3000 ₪, לאחר שסכום זה הוכפל במאי השנה לממתינים לדירה בדיור הציבורי בעקבות מאבקו של שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס מול ועדת טרכטנברג. מקומו נכון להיום בתור הממתינים לקומה ב' הוא 7. לפניו משפחות שאושרו קודם לכן ובהן קיימת מצוקה רפואית.

באשר לבתיה חי מזרחי: מדובר בגב' בתיה חי מזרחי - משפחה חד הורית אם לילד - המממשת השתתפות בתשלום שכר דירה בסך 1,170 ₪ כמקובל למשפחה חד הורית המתקיימת מהבטחת הכנסה. נדגיש כי סיוע זה עודכן לאחרונה בעקבות מאבקו של שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס מול ועדת טרכטנברג. הסיוע הקודם עמד ע"ס 774 ₪. בשנת 2010 פנתה גב' מזרחי בבקשה להגדלת סיוע בשכר דירה ונדחתה.מאז לא פנתה למשרדנו בבקשה לקבלת דירה בשיכון הציבורית. גב' מזרחי יכולה לפנות ולהגיש בקשה זו באמצעות חברת מ.ג.ע.ר. לבקשה מוצע כי תצרף אישורי הכנסה וכל מסמך אחר התומך בבקשה.

באשר לסימה כהן: ועדת אכלוס עליונה מיום 22/2/12, אישרה סיוע בשכר דירה דרגה 46, 740 ₪ בחודש, כפי הניתן למשפחות לפי מבחן הכנסה. את הסיוע הזה אינה מממשת מסיבות השמורות עימה. הגישה בקשה לקבלת יח"ד בדיור מוגן בבית גיל הזהב. בקשתה נדחתה בוועדת אכלוס עליונה של משרדנו מיום 11/1/12 מהנימוק שאינה עונה על גיל מזכה – גיל 55 ומעלה. ככלל, דירה בשיכון הציבורי מיועדת למשפחות עם 3 ילדים ומעלה חסרות דירה. כמו כן, זכאי לקבלת יחידת דיור בהוסטל בית גיל הזהב הינו קשיש, לא סיעודי, "חסר דירה" כהגדרתנו. באפשרותה לערער על ההחלטה, לוועדה ציבורית שהינה הדרג הבכיר במשרדנו הדן בחריגים וערעורים באמצעות חברת עמידר שם הגישה את הבקשה לסיוע בדיור.

תגובת חברת עמידר באשר לזהבה גרינפלד: "לאחר מאמצים רבים חברת הגיעה חברת עמידר להסדר עם הדיירת לפיו תשלם שכר דירה שוטף לעמידר ואת תשלומי החוב באמצעות ההוצל"פ. למרות זאת, הדיירת טרם שילמה את תשלומי החוב כפי שסוכם. חברת עמידר התנהלה בשקיפות מלאה מול הדיירת ופירוט החוב אף הוצג בהליך המשפטי".