קחו רגע ותחשבו על המילה הזו, "איראן". כל כך הרבה אסוציאציות עולות ממנה – אחמדינג'אד, גרעין, מלחמה, נשים עם כיסוי ראש, עולם שלישי, משטר אפל. זו התמונה שמצטיירת ממהדורות החדשות בשנים האחרונות, זה מה שהתרגלנו לחשוב.
אלא שכמו בכל מטבע, גם למדינת האייתוללות יש צד שני. קמפיין "Israel Love Iran" שהכה השנה גלים ברחבי הרשת והציג ישראלים המנסים לראות את איראן דרך עיניים אחרות, בלי פוליטיקה ושנאה, קיבל תהודה מפתיעה גם מן הצד האיראני וחשף עובדה מזעזעת כמעט: ייתכן שמן העבר השני של המסך נמצאים אנשים בדיוק כמונו. כאלה שמתמודדים עם חיי יומיום, שמכורים לתוכניות ריאליטי. גברים שמנסים לגמור את החודש ונשים שעורגות בסתר לראיין גוסלינג, מתחת לרעמה.
אז בשיא תקופת ההיסטריה הישראלית, בין אם ממלחמה גרעינית ובין אם מסידורי הישיבה בארוחת החג הקרובה, החלטנו לנסות ולברר איך נראים חיי היומיום במדינה הכי שנואה עלינו. בלי עיסוק אובססיבי בראשי נפץ ובלי ניתוח מהלכים אסטרטגיים. חוקרי אקדמיה, ישראלים יוצאי איראן ואיראנים מקומיים נידבו כמויות אדירות של מידע כדי שנוכל לנסות ולהרכיב רשימה של 50 דברים שכנראה לא ידעתם על החיים שם. אולי לא כולן יפתיעו אתכם, אבל דבר אחד בטוח – כשתשמעו את המילה "איראן" מעתה, התמונה שתצטייר תהיה הרבה יותר מורכבת.
כוכב נולד, הגרסה הפרסית
1. יש עדיין יהודים באיראן, ולא מעט. על פי הערכות אחרונות מדובר בכ-10-15 אלף יהודים, שרובם חיים בטהרן. בניגוד למה שאולי חשבתם, מעמדם אינו שונה ממעמד המוסלמים במדינה – הם מנהלים חיים רגילים, הולכים לבתי הכנסת בשבתות ובחגים וחיים בשלום עם שכניהם האיראניים. בראש השנה היהודי, למשל, מברכים בטלוויזיה האיראנית הרשמית את היהודים ב"שנה טובה".
2. בכלל, המשטר באיראן עושה אבחנה ברורה בין יהודים לציונים. יהודים "נאמנים למדינה" לא ירגישו בהבדל, אך מי שנחשד ב"סיוע לישראל" עלול למצוא את עצמו בכלא האיראני או גרוע מזה, על עמוד התלייה. ילדי בתי הספר נדרשים לצעוק מדי בוקר במסדר "מוות לישראל, מוות לאמריקה, תחי הרפובליקה האסלאמית".
3. גם אם עולה לנו בראש תמונה של גברים מבוגרים עם זקן וטורבן, הרי שרוב תושבי איראן צעירים מאוד: כשני שליש מתושבי המדינה בני מתחת לשלושים.
4. אלא שהצעירים באיראן מתקשים לחגוג: לבוש סקסי, צפייה בסרטים הוליוודיים וגלישה באתרי פורנו אסורים על פי חוקי הדת ולכן הם מתרחשים בחדרי חדרים, או מתארגנים בפייסבוק או מפה לאוזן.
5. העונש על אחזקת אלכוהול או שתייה בפומבי, אגב, הוא כ-60-80 מלקות.
6. חוקי המדינה המחמירים, האוסרים על השמעת מוזיקה שלא עברה את ועדת הצנזורה, הביאו להתפתחותה של סצנת מוזיקה חתרנית במדינה. הסרט האיראני "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים", לדוגמא, מספר על להקה מקומית שמנסה להשיג דרכונים כדי לצאת מאיראן ולהופיע בפסטיבל מוזיקה בינלאומי.
7. באחת הסצנות ב"חתולים פרסיים" עוצר שוטר איראני את חברי הלהקה ומחרים את כלבם. הסיבה: במדינה קיים חוק דת האוסר על החזקת כלב כחיית מחמד וקובע כי כלבים הן חיות טמאות. זה לא מונע מהאיראנים להמשיך ולגדל כלבים, ומהמשטרה להמשיך ולהחרים אותם רק לשם ההתעמרות בעם.
8. אגב, אחת הלהקות האיראניות הפופולאריות בעולם היא להקת הרוק "קיוסק", שחבריה נאלצו לעזוב את איראן ולעבור לארה"ב ולקנדה. משם הם מייצרים מוזיקה פרסית מודרנית, שרוב תכניה מעבירים ביקורת על המצב באיראן.
9. את המוזיקה החתרנית צורכים האיראניים כפי שהם צורכים את כל התוכן האסור שלהם – באמצעות האינטרנט, על גבי די.וי.די צרובים או דרך צלחות לוויין מיוחדות שמותקנות באופן פיראטי בחצרות הבתים.
10. מהתכנים הפופולריים ביותר הנקלטים בלוויין: שידורי הטלוויזיה הטורקית ושידורי הערוץ האיראני בארה"ב, אשר מציע מגוון תוכניות מקור בפרסית, דוגמת תוכנית הסאטירה "פרזיט" שלא חוששות לעבור על חוקי הצנזורה ולתקוף את הממשל. חוץ מזה הוא מאפשר לצופה האיראני להתחבר גם לתוכניות אמריקניות כמו "איך פגשתי את אימא", "עקרות בית נואשות" ואפילו "ד"ר פיל", אשר משודרות שם וזוכות לפופולאריות רבה.
11. ויש גם ריאליטי, כמובן. המקבילה האיראנית ל"כוכב נולד" ו"אמריקן איידול" היא " The Next Persian Star", כמו גם התוכנית "גוגוש מיוזיק אקדמי" המצולמת בלונדון, ובראשה עומדת גוגוש, אחת הזמרות הוותיקות והאהובות באיראן.
12. מחפשים זמר איראני להעריץ? לכו על מוהסן יגאנה הצעיר, ששיריו אמנם נאסרו להשמעה כשפרץ לתודעה, אך עם הזמן הפכו מקובלים אפילו על השלטון. בעמוד הפייסבוק שלו יש לא פחות מ-106 אלף אוהדים.
הקולנוע הכי מפואר בטהרן
13. באיראן לא מאמינים באהבה חופשית. גבר ואישה לא יכולים להחזיק ידיים בפומבי, אלא אם יש להם תעודות שמוכיחות שהם נשואים. גם במקרה כזה, הם עדיין יקבלו אזהרה שלא להראות חיבה בציבור.
14. גיל הנישואין הממוצע באיראן עלה בשנים האחרונות, כמו בשאר העולם. גברים מתחתנים בגילאי 25-28, בעוד שנשים מתחתנות בגיל 23-26. כבר לא נדיר למצוא נשים וגברים המתקרבים לגיל שלושים, ולא שוקלים חתונה.
15. על אף שהומוסקסואליות מנוגדת לחוק באיראן, אין חוק האוסר על ניתוחים לשינוי מין. נהפוך הוא – מכיוון שמדובר בפרצה שמאפשרת לממשל "לתקן" הומוסקסואלים "סוררים", היא משתתפת במימון הניתוחים הללו. הומוסקסואלים רבים במדינה בוחרים לעבור את התהליך ולהפוך לנשים, כיוון שזו הדרך היחידה עבורם לממש את נטייתם המינית.
16. בין דגמי המכוניות הפופולאריות ביותר במדינה תמצאו את פז'ו 206 ו-207, כמו גם את מאזדה 3. נשמע מוכר?
17. רישיון נהיגה, אגב, תוכלו להוציא באיראן בגיל 18. אבל זה בטח לא הפרט שהכי שמעניין את הנהגים הישראליים, נכון? אז למקרה שתהיתם, ליטר דלק יעלה לכם באיראן 500 תומאן (כ-25 סנט, או פחות משקל). ככה זה כשענף הייצוא המרכזי של המדינה הוא נפט.
18. הגוף האחראי על הנפט במדינה הוא, איך לא, משרד הנפט. זהו משרד ממשלתי שפועל בנפרד ממשרד התעשייה והכלכלה, ואחראי על תעשיית האנרגיה של המדינה. הענף נפגע קשות מאז תחילת הסנקציות על איראן, ועל פי פרסומים קוצץ יבוא הנפט מסין ומדינות אחרות במזרח בעשרות אחוזים.
19. גוף ממשלתי אחר שקורס תחת העומס הוא "משרד ההכוונה" ("ארשאד") אשר אמון על הצנזורה במדינה. הוא זה שנותן רישיונות לספרים, לסרטים, למוזיקה ולאתרי אינטרנט באיראן, והוא גם זה שמופקד על ההסברה לאזרחים, כחלק מפעילותו לעיצוב דעת הקהל הלאומית.
20. בין היצירות הבולטות שנאסרו להפצה בשנים האחרונות על ידי המשרד נמצא הסרט האיראני ""Marmoolak, קומדיה סאטירית שהעבירה ביקורת גלויה על משטר הדת. בבתי הקולנוע ובטלוויזיה הממלכתית יכלו המקומיים לצפות בגרסה מרוככת, אך ברשת זכו הגולשים לגרסה לא מצונזרת בעליל.
21. גם סדרת סרטי הארי פוטר לא הגיעה למסכים במדינה, למרות ההערצה חסרת הגבולות של התושבים למעלליו של הקוסם הממושקף. האיראנים אמנם עמדו בתורים ארוכים מחוץ לחנויות עם צאתו של הספר האחרון בסדרה, אך לא זכו לראות אותו באולמות. הפתרון? עותק צרוב מהשוק.
22. הסרטים שכן מוקרנים בקולנוע זוכים דווקא לאכסניה מפוארת. בטהרן, למשל, קיים קומפלקס מפואר בשם "סינמה פרדיס" הכולל חמישה אולמות קולנוע ומאות מושבים מפנקים. הכי סינמה סיטי.
23.בין שחקני הקולנוע הפופולאריים והאטרקטיביים באיראן כיום אפשר למצוא את מוחמד רזה גולזר, שעלה לכותרות ברחבי העולם ב-2009 כששכרו פורסם בעיתונים איראנים. הסתבר שגולזר קיבל כ-55 אלף ליש"ט עבור שלושה ימי צילומים לסרט "Democracy in Bright Daylight", מה שהוביל את משרד ההכוונה האיראני לאיים עליו בגזירות מס חריפות. להגנתו טען גולזר שמדובר בשכר זעום לעומת זה שמרוויחים שחקני כדורגל איראניים.
24. אגב, הסיבה לכך שהמקומיים לא רצים להוריד סרטים דרך המחשב היא שהאינטרנט בבתים הפרטיים באיראן איטי מאוד ומהירותו מוגבלת על ידי הממשלה. הוא מאפשר אמנם גלישה בפייסבוק ושליחת מיילים, אבל שיחה ב"סקייפ" או הורדת סרט עלולה להיות בלתי נסבלת. כשיש מהומות במדינה, כמו אלה שהתרחשו לאחר הבחירות ב-2009, האינטרנט מנותק על ידי הממשלה.
25. למרות הקשיים הטכניים, האיראנים פעילים מאוד ברשתות החברתיות ובבלוגספירה. היום קיימים ברשת יותר מ-700 אלף בלוגים בפרסית.
הפתעה: גם כאן חייבים להתגייס
26. המשכורת החודשית הממוצעת באיראן עומדת כיום על כ-1,500,000 תומאן, אשר נכון לכתיבת שורות אלה שווים לכ-600 דולרים. הסנקציות הכלכליות על המדינה גורמות לצניחת ערך המטבע המקומי מדי יום, מה שהופך את המשכורות לדלות יותר ויותר.
27. מדיניות הרווחה האיראנית מגלגלת חלק מהרווחים על הנפט לתושבים, אך לאו דווקא בצורה כלכלית ונבונה. לפני כשנתיים אמנם בוטלו הסובסידיות על מוצרי האנרגיה במדינה, ובמקומן החלה הממשלה להעביר קצבאות לאזרחים בסך כמה עשרות דולרים מדי חודש – אך המצב רק החמיר. הקצבאות סייעו לעניים, שמלכתחילה לא הוציאו הרבה על חשמל ודלק, אך לא הספיקו למעמד הביניים, שאיבד את ההטבות ונדרש לשלם מעתה סכומים גבוהים בהרבה על השירותים אותם התרגל לצרוך בכמות גדולה.
28. אז מה, דפני ליף עם חיג'אב? אל תגזימו. המומחים טוענים כי ההרעה המתמשכת במצב הסוציו אקונומי באיראן לא עתידה להביא להתקוממות סוציאלית של מעמד הביניים. להיפך – חוסר היכולת של האזרחים לגמור את החודש מונע מהם לצאת להפגנות, כיוון שהם עסוקים מדי בהישרדות יומיומית.
29. ובכל זאת, המהפכנים האיראנים לא מאבדים תקווה. המחאה נגד דיכויי המשטר שהתפשטה אחרי הבחירות ב-2009 אמנם גבתה קורבנות רבים מספור, אך גם גרמה לרשויות באיראן לשחרר מעט את הרצועה ולאפשר לאזרחים מעט חופש יחסי כדי לשמור על השקט. דוגמא לכך היא העלמת העין של המשטרה מנהגים המאזינים למוזיקה "אסורה" במכוניתם, מעשה שהיה אסור עד לפני כמה שנים.
30. רק אל תחשבו שהאיראנים מרגישים בנוח: על פי דיווחים בעיתון היומי "שרק", חלה בעשור האחרון עליה של כ-13 אחוזים במספר הסובלים מהפרעות נפשיות – וכיום כ-25 אחוז מאזרחי המדינה סובלים מהפרעות כאלה.
31. אין ישראלי שלא שמע על נשיא איראן אחמדינג'אד או על המנהיג העליון חמינאי, אבל לצדם פועלים לא מעט אנשי מפתח אחרים. אחד מהם הוא ראש משמרות המהפכה, מוחמד עלי ג'עפרי, אשר אחראי למעשה על הגוף הצבאי המשפיע ביותר באיראן.
32. ככלל, משמרות המהפכה הן מזמן לא רק גוף ביטחוני שממלא הוראות. ככל שהתנועה הרפורמיסטית באיראן הלכה והתחזקה מסוף שנות ה-90, המנהיג העליון חמינאי הלך ונזקק יותר ויותר לחיילים שלהן כדי שיתייצבו מאחוריו. בתמורה לתמיכה הזאת, הוא מאפשר להן להרחיב את המעורבות בתחומים שונים, כמו התחום הכלכלי והפוליטי. כך, תאגידי הבנייה שלהן הפכו להיות מעורבים יותר ויותר בפיתוח שדות נפט, והם זוכים במכרזים רבים בתחום האנרגיה. התוצאה: למשמרות גם השפעה על מדיניות החוץ ומדיניות הגרעין.
33. הגיוס לצבא באיראן, אם תהיתם, הוא חובה על פי חוק. כל צעיר מגיל 18 חייב לשרת 20 חודשים, אלא אם דחה את שירותו הצבאי לצורך לימודים אקדמיים. חיילים שמשרתים באזורים "קשים לשירות" או "אזורים מבצעיים" משרתים כ-18-17 חודשים בלבד, ובתום התקופה יכולים לבחור להתנדב למשמרות המהפכה.
34. בנו של חמינאי, מוג'תבא, הוא שחקן חשוב בזירה הפוליטית באיראן. רבים סבורים שהיה מעורב בזיוף הבחירות ב-2005 וב-2009, ולמרות שהוא לא נושא בתפקיד רשמי אלא משמש כסוג של יועץ המקורב ללשכת המנהיג, לא מן הנמנע כי ביום מן הימים הוא יחליף את אביו.
35. אחותו של אחמדיניג'אד, לעומת זאת, הצליחה הרבה פחות בקריירה הפוליטית שלה: קוראים לה פארווין והיא חברה במועצת העיר טהרן. כשניסתה לאחרונה להתמודד בבחירות למג'לס, הפרלמנט האיראני, נכשלה כישון חרוץ.
36. למעשה, פארווין היא עוד חלק בסטטיסטיקה מצערת: מבין 290 החברים במג'לס יש פחות מעשרים נשים. באופן רשמי, אין באיראן חוק שאוסר על בנות המין היפה להתמודד לנשיאות – אבל בפועל, מועצת שומרי החוקה לא אישרה אף אישה מעולם כמועמדת סופית בבחירות.
37. מי שהגיעה הכי רחוק עד היום היא מרזיה וחיד דסתג'רדי, שרת הבריאות והאישה הנמצאת בעמדה הבכירה ביותר במדינה. דסתג'רדי, 53, היא רופאה שישבה בעבר במג'לס וכן ניהלה בתי חולים וכיהנה בתפקידים בכירים אחרים במשרד הבריאות. לתפקידה הנוכחי היא מונתה ב-2009, והפכה לאישה הראשונה שמכהנת כשרה מאז המהפיכה האיסלאמית.
38. אם את לא שרה, מעמדך אינו מזהיר: אישה באיראן נחשבת לנחותה, ועדותה בבית משפט נחשבת תמיד לפחותה מזו של גבר. כמו כן, אישה לא תוכל להוציא דרכון בלי אישור של בעלה או גבר אחר ממשפחתה, ולמרות שיש נשים רבות שמכהנות במוסדות אקדמיים באיראן, אין אף אישה שופטת במדינה.
חמינאי משתמש באופיום, מסתבר
39. כשישים אחוזים מהסטודנטים באיראן הן נשים. יותר ויותר גברים מעדיפים לוותר על לימודים אקדמיים ולצאת לעבוד, והכל בגלל העלייה החדה במספר המובטלים בקרב אקדמאים, שעומדת היום על עשרות אחוזים.
40. הנשים באוניברסיטאות לא חופשיות ללמוד מה שמתחשק להן: על פי נתונים שהתפרסמו לאחרונה, חלה עלייה משמעותית במספר הפקולטות שקבעו מכסות או סגרו את שעריהן בפניהן, כחלק ממדיניות רשמית שנועדה לצמצם את מספר הסטודנטיות במקצועות "גבריים", כמו מדעים והנדסה.
41. החיג'אב, כיסוי הראש המסורתי, נלבש לראשונה על ידי נערה איראנית ממוצעת כשהיא מגיעה לגיל 12. כל הנשים מחויבות להסתובב איתו.
42. כדי להתמודד עם הגזירה האופנתית רבות מהנשים משקיעות כסף רב בפריטים משלימים מחנויות מעצבים ורשתות בינלאומיות. בין היתר ניתן למצוא באיראן סניפים של "מנגו", "בנטון", "דיזל", "קלווין קליין", "טומי הילפיגר", "פייר קארדן" ועוד רבים אחרים. הרשת האיראנית הנפוצה ביותר היא "Hacoupian", רשת בגדים אלגנטית לגברים.
43. ככלל, האיראנים מתים על תרבות המערב ובערים הגדולות אפשר למצוא בקלות נציגים קולינריים מוכרים: פיצות, פסטות, סושי, המבורגרים ונקניקיות.
44. בגלל החרם האמריקני, לא תמצאו כאן סניפי "מקדונלד'ס", אבל אל דאגה – כמעט כל התפריט נמצא ברשת הפאסט-פוד המקומית "Boof", שגם העיצוב שלה מזכיר בצורה מחשידה את הרשת האמריקנית. "בוף", אגב, שייכת לבתו של אחד מבכירי הממשל ויו"ר המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר באיראן, אכבר האשמי רפסנג'אני.
45. מחפשים דווקא להתענג על מאכלים מקומיים? חוץ מהפיסטוקים המפורסמים, מהתה ומהזעפרן, מתברר שהאיראנים אחראים גם על קוויאר מהמשובחים בעולם.
46. הבעיה החברתית הקשה ביותר באיראן היא בעיית הסמים, שנובעת בין השאר ממיקומה של איראן על הציר בין אפגניסטן לאירופה. על פי דו"ח של המשרד למלחמה בסמים של האו"ם, איראן ממוקמת במקום השני בעולם בצריכת סמים, אחרי אפגניסטן. הקוק הפרסי והאופיום נפוצים מאוד בקרב צעירים ומבוגרים, ויש שאומרים שאפילו חמינאי בכבודו ובעצמו משתמש מדי פעם באופיום כדי להקל על פציעה ישנה מניסיון התנקשות בשנות השמונים. העונש על עבירות סמים באיראן הוא מוות, וזו העבירה שבגינה מוצאים להורג רוב הנידונים למוות.
47. בשנתיים האחרונות חלה עלייה משמעותית במספר ההוצאות להורג, שמיקמה את איראן מעל סין בקטגוריה המפוקפקת הזו. על פי דיווחים של ארגוני זכויות האדם, ב-2011 בוצעו כמעט 700 הוצאות להורג באיראן, 65 מתוכן פומביות.
48. כחלק ממאמצי המשטר לגייס תמיכה ציבורית בתוכנית הגרעין, השקיעה הממשלה תקציב ניכר בפיתוח "תרבות הגרעין". תמונותיהם של מדענים שחוסלו בשנים האחרונות הודפסו על כריכותיהן של מחברות לתלמידים, למשל. לקראת פתיחת שנת הלימודים, פרסם אתר איראני צילום של מחברת חשבון לכיתה א', בה מופיעה השאלה הבאה: "חסן גילה 918 ק"ג של אורניום. הוא שלח 213 ק"ג לכור בבושהר ו-348 ק"ג לכור בנתנז. כמה ק"ג אורניום נותרו לו?"
49. אבל זה לא נגמר כאן. באיראן הוקמה לפני כמה שנים קרן לאומית לפיתוח משחקי מחשב, שנועדה לתת מענה הולם לגיימרים שאינם יכולים לשחק במשחקים מערביים. מלבד משחקי מחשב מקומיים שפיתחה הקרן, היא שמה דגש גם על משחקים שעולים בקנה אחד עם ערכי המהפכה – למשל, משחק שבו השחקן מגלם במדען גרעין שמנסה להימלט מהאמריקנים לעיראק.
50. נקודת האור, אם תרצו, היא תגובת האיראנים לניסיונות המשטר להציג את המערב כאויב. בתגובה לעמוד הפייסבוק של "ישראל לאב איראן" הקים מהנדס נוף איראני עמוד משלו, "Iran Love Israel", שגרף יותר מ-24 אלף אוהדים. יש תקווה? תלוי את מי שואלים.
תודה מיוחדת לד"ר רז צימט - חוקר במרכז "אליאנס" ללימודים איראנים באוניברסיטת תל-אביב ועורך הפרסום השבועי "זרקור לאיראן" המופץ מטעם מרכז המידע למודיעין ולטרור ע"ש אלוף מאיר עמית, לד"ר תמר עילם גינדין, לרז שיריזיאן ולאורלי רחימיאן.