"אף פעם לא הייתה לי עבודה כזאת. את מוצאת את עצמך מדביקה עלי זהב לקירות, עלה אחרי עלה, 10 שעות ביום, ואז את חוזרת הביתה בלילה מכוסה באבקה של זהב מכף רגל ועד ראש. אני זוכרת שחבר שלי שאל אותי כשחזרתי מהיום הראשון: 'את לא הולכת לעזוב אותי בשביל אוליגרך רוסי או משהו כזה, נכון?'".
תכירו את מיכל (שם בדוי), אמנית בשנות ה-20 לחייה שמתגוררת בתל אביב יחד עם בן זוגה. בימים אלה היא מתכוננת לקראת תערוכה חדשה שהיא מעלה, אבל עד לפני כמה חודשים הייתה לה עבודה אחרת לגמרי, שנשמעת יותר מתאימה לאירופה של המאה ה-16 מאשר לישראל של ימינו – יחד עם צוות מסור של אמניות צעירות כמוה, התפקיד שלה היה לצפות ארמון בזהב.
בחודשים האחרונים התפשטה השמועה ברחבי סצנת האמנות התל אביבית: ולרי קוגן, אוליגרך רוסי ממוצא יהודי, בונה את בית חלומותיו בקיסריה, ולמרות שכל האפשרויות פתוחות בפניו הוא החליט שדווקא אמניות בוגרות בצלאל ושנקר, חסרות ניסיון בעבודה עם מתכות יקרות, יהיו אלה שיזכו לעטר את המבצר הסוריאליסטי שלו בזהב. הסיפורים על הבחורות הנבחרות שמסתובבות עם פיסות זהב בארנק שלהן עברו מפה לאוזן לא מאמינה, והן אפילו זכו לכינוי מיוחד – "בנות הזהב".
המהלך הזה של קוגן הוא רק אחד בשורת צעדים שמכתירים אותו כמיליארדר הכי אקסטרווגנטי בסביבה. אז נכון, בשנים האחרונות עשרות אוליגרכים רכשו בתים בישראל, התמקמו בקיסריה ובהרצליה פיתוח והביאו איתם בייבוא ישיר מרוסיה רמות חדשות של הוד והדר שכמותם לא נראו עוד בארץ, וגם רהיטי רוקוקו שנויים במחלוקת. אלא שאפילו בהשוואה לימי פומפיי של גאידמק, ולרי קוגן הוא עדיין עוף מוזר. הבזבזנות שלו, כך נדמה, לא יודעת שובע, ומעטה המסתורין והחשאיות שעוטף אותו ואת בני משפחתו מתנגש עם האקסהיביציוניזם הנדל"ני חסר ההיגיון שהם מפגינים בכל הזדמנות. כרגע עדיין לא ברור כמה מחודשי השנה מתכנן קוגן לבלות בארמונו החדש לכשיסיימו סופסוף לעטר את התקרה בציורים מוזהבים, אבל מה שבטוח זה שכזאת השקעה בפיסת נדל"ן בקיסריה לא נראתה מאז ימי הורדוס.
הסכמי סודיות דרקוניים
מי שיגיע במקרה לאתר הבנייה שברחוב הדר בקיסריה ויציץ פנימה מבעד לשומרים הרוסים שמאבטחים את המקום, עלול לחשוב בטעות שהוא נקלע לאחת הטירות מ"משחקי הכס". האחוזה אמנם ממוקמת בסמיכות למעונם של בני הזוג נתניהו, שגם הם דיירי הרחוב, אבל בהשוואה אליה הבית של ראש הממשלה נראה כמו הצריף של בן גוריון. בשנים האחרונות רכש קוגן 7 וילות צמודות המשתרעות על שטח של 14.7 דונם והרס אותן כליל. המתחם המתגבש במקומן בשטח של 6,000 מ"ר כולל בית מפלצתי שנשען על עמודים משיש ומזהב, ספא רחב ידיים עם חדרי טיפולים, חמאם, סאונה פינית, בריכה מקורה, בריכה חיצונית ענקית שצמוד לה מסך קולנוע הנשלף מבור באדמה, חניון תת קרקעי ומערכת פרטית לאספקת חשמל הממוקמת אף היא מתחת לפני השטח. כמו כן תוכלו למצוא כאן שחזור של מעין כיכר עתיקה עם עמודים רומאיים, כמה וכמה בוסתנים וגם מגרשי טניס וגולף שמפרידים בין האחוזה לבין הים. המחיר הכולל של הפרויקט נאמד על ידי מומחי נדל"ן ביותר מ-100 מיליון דולר, מה שהופך אותו לבית היקר בתולדות המדינה, ואולי גם במזרח התיכון כולו.
כעשר נשים עובדות כיום באתר הבנייה הענק על תקן מצפות זהב ("גילדריות", בעגה מקצועית), אלא שהתחלופה גבוהה למדי. במהלך השנה האחרונה עברו כאן הרבה ידיים, בעיקר בגלל תנאי ההעסקה הנוקשים: הבנות צריכות להגיע כל בוקר לקיסריה ברכבים שכורים ולעבוד על הפיגומים בין שמונה לעשר שעות. על יום עבודה כזה ירוויחו בין 400 ל-600 שקל. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל במונחים של אמנים זה לא רע בכלל. בנוסף, הן חתומות על הסכמי סודיות דרקוניים, כמו כל מי שמעורב בפרויקט הזה, מה שמסביר את דממת האלחוט המוחלטת ששררה סביבו עד כה. כמעט כל מי שפנינו אליו לצורך הכתבה, החל מהרסטורטורית האיטלקיה אליצ'ה דיאז, דרך האדריכל הרוסי יורי פושינסקי ועד לקבלן הישראלי עמית מרשנסקי, שמרו באדיקות על קשר השתיקה וסירבו אפילו לקשר אותנו עם אנשיו של קוגן לצורך קבלת תגובה. אלה שהסכימו לדבר, סירבו להיחשף בשמם המלא, והם כנראה יודעים למה.
"אני עזבתי כי זה לא היה שווה את הכסף והיחס", מספרת מיכל. "אתה נמצא 12 שעות מחוץ לבית כל יום, קורע את התחת, ומתייחסים אליך כמו אל יצור חסר גוף וכאב ורגשות ודעה. כמו פועל שחור. היה איזה יום שעבדתי על פיגומים בגובה 2 מטר שהרגישו לא יציבים ולא היה מעקה בטיחות, ואמרתי לבוס שלי שזה מרגיש לי מסוכן, אז הוא אמר 'זה מה יש, תתמודדי'. יש שם אווירה של פחד, בגלל זה אף אחת שעובדת שם עכשיו לא תסכים בחיים לדבר איתך. היו למשל שלושה עובדים שצילמו את עצמם באחד הימים באתר הבנייה והעלו את התמונה לפייסבוק, ולמרות שלא ראו בתמונה כלום, לא זהב ולא כסף, רק קיר בטון, בכל זאת הם פוטרו. ממה ששמעתי, הגישו נגדם תביעה בגלל שהם הפרו את הסכם הסודיות. לפני כמה חודשים פרסמו צילום אוויר של האחוזה ב'ידיעות אחרונות', אז מנהל העבודה אמר שהוא מזהה מתי צולמה התמונה לפי המיקום של השקים, ואיים לפטר את כל מי שעבד שם ביום הזה".
באתר הבנייה כולו עובדים למעלה מ-100 איש, בהם יהודים, ערבים ואריתראים, וכן צוות אנגלי שהיה אמון בעבר על שיפוץ ארמון בקינגהאם וצוות איטלקי מחברת Colombo Stile, המתמחה בריהוט ובעיצוב קלאסי יוקרתי. בין לקוחות החברה ניתן למנות את מייקל ג'קסון, שמילא את אחוזתו המפורסמת ברהיטים שלה, ולאחר מותו רבים מהם נמכרו במכירה פומבית במחירים של עשרות ומאות אלפי דולרים ליחידה.
"כל החומרים, כולל הזהב והכסף כמובן, מיובאים ממדינות אחרות במכולות", אומרת איילת, עובדת נוספת שהעדיפה גם היא שלא להזדהות בשמה. "יש שם קירות שלמים שמיובאים מאיטליה עם חיפויי עץ וגימורי זהב מוכנים, ופשוט מרכיבים אותם ומלבישים אותם על קירות הבטון, עם קרניזים דקורטיביים שמוברגים אליהם ושעליהם נעשית רוב עבודת הציפוי. הרצפה עשויה מעץ מלא עם כל מני פרחים וקישוטים אחרים שמשובצים לתוכו. בעיניי זה נורא מכוער, זה הכי קיטש. אין למבנה הזה שום קשר לישראל של 2014, זה סוג של ארמון שמנוגד למודרניזם. הוא מזכיר יותר מכל את מוזיאון הארמיטראז' בסנט פיטרסבורג, איפה שפעם הצארים הרוסיים גרו. יש כאן הול כניסה עם עמודים משיש ומזהב בגובה 15 מטר ושני גרמי מדרגות שנפרשים לצדדים, כיפת זכוכית בתקרה וויטראז'ים שהראשי תיבות של קוגן מוטבעים עליהם – זה פשוט מטורף. אין לי מושג למה שמישהו יחליט שהוא רוצה לגור במקום כזה".
אלא שכמו תמיד, לא כל הנוצץ זהב. לפי אלו שעבדו שם ושרדו כדי לספר, בחלקים מהבית נעשה שימוש בחומר דמוי זהב, מפאת המגבלות התקציביות. לא נעים. "בחדרי השינה ובשירותים יש רק זהב אמיתי, אבל במסדרונות ובמרתפים יש גם חיקוי של זהב", אומרת איילת. "הקטע המצחיק הוא שלא ברור עד כמה קוגן בכלל מודע לזה. היה יום אחד שהוא הגיע פתאום לביקור באתר עם פמליה של בערך 20 איש, והאדריכלים אמרו לנו לעמוד על הפיגומים בזמן שעושים לו סיור במקום. אני זוכרת שהוא כל הזמן שאל אותם משהו ברוסית שלא הבנתי והם הנהנו, ומישהו דובר רוסית שעבד איתי אמר לי אחר כך שהוא שאל אם הכל באמת מזהב. אני מניחה ששיקרו לו".
אגב, האבסורד לא נגמר שם. "העבודה של ציפוי הזהב התחילה ביוני והייתה אמורה להיגמר במרץ", מספרת מיכל. "לפי מה שאני שומעת מחברות שלי שעדיין עובדות שם, זה ייקח לפחות עוד חודשיים. כל הבנייה של הדבר הזה נמשכת כבר משהו כמו 4-5 שנים וזה כל הזמן מתעכב, כי עד שמסיימים לעבוד על חלק אחד, מצטברות כבר שריטות או שהצבע דוהה בחלק אחר, ואז צריך לחזור אליו ולעשות תיקונים, וחוזר חלילה. בעיה נוספת היא שהרבה מהחומרים האלה בכלל לא מתאימים לאקלים הישראלי, ללחות ולקרבה לים, ואז הזהב המזויף למשל הופך פתאום לירוק. בעצם יש פה בזבוז אדיר של אנרגיה וכסף על בית שמראש יודעים שהוא לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן".
2.4 מיליארד דולר בבנק
קוגן, כאמור, אוהב את זה בגדול: הוא לא מחזיק רק בבית היקר בישראל, אלא גם באחת הדירות היקרות שנבנו כאן. לפני חמש שנים, במקביל לרכישת מרבית המגרשים בקיסריה, הוא קנה פנטהאוז של 900 מ"ר בקומה ה-22 של מגדל Sea One בתל אביב הממוקם על הטיילת ליד מלון דיוויד אינטרקונטיננטל, בעלות של 110 מיליון שקל. הרכישה ההיא מצטרפת לשורה ארוכה של נכסים בבעלותו, במקומות כמו רוסיה, ניו יורק וקליפורניה.
אז מיהו אותו אוליגרך יהודי מסתורי שיושב על קודקודה של אימפריה נדל"נית חובקת עולם? את התשובה לשאלה הזאת אף אחד לא ממש יודע. אפילו ביחס לאוליגרכים אחרים, שבדרך כלל נוטים להיות קנאים לפרטיותם, נחשב קוגן לאדם סודי ביותר שמקפיד להשאיר עצמו רחוק מהתקשורת. ברשת כמעט ולא ניתן למצוא עליו פרטים, לגוגל יש רק תמונה אחת שלו שמשוכפלת בכל הכתבות, והאנשים בקרבתו מסרבים לנדב עליו אפילו שבב של מידע. צלם מטעמנו שהגיע לאתר הבנייה של ביתו בקיסריה גורש משם בכוח על ידי מאבטחים רוסיים, לא לפני שאילצו אותו למחוק את התמונות.
ממה שכן ניתן ללקט, ולרי מיכאלוביץ' קוגן הוא בן 63, נשוי עם שני ילדים, ונחשב מקורב מאוד לנשיא פוטין. יש שטוענים שהשניים אף תוצפתו בעבר בטיולי סקי משותפים. קוגן נולד בעיירה מאריאופול שבאוקראינה, על שפת הים האזובי. הוא שירת בצעירותו בצי הסובייטי, התחבר אל אנשים בצמרת השלטון, והתעשר בעקבות ההפרטה הכאוטית שהתרחשה אחרי נפילת מסך הברזל. ב-2004 מצא את עצמו עם אחת העבודות הכי נחשקות ומרופדות ברוסיה כאחד הבעלים של קבוצת איסט ליין, לצד אוליגרך נוסף בשם דימיטרי קמינשק. החברה קיבלה לידיה את השליטה בנמל התעופה דומודדובו במוסקבה באמצעות הסכם חכירה ל-75 שנה. דומדדובו הוא נמל התעופה הגדול ביותר ברוסיה, הן מבחינת הגודל והן מבחינת היקף הרווחים, וב-2013 עברו בו 30.76 מיליון נוסעים.
ומה לגבי השווי של קוגן? תלוי את מי שואלים, וגם מתי. לפי המגזין הרוסי פיננס, ב-2006 משקלו בזהב נאמד ב-300 מיליון דולר, וב-2008 זינק כבר ל-600 מיליון דולר. לפני כשנה העריך מגזין פורבס האמריקאי את שוויו ב-1.75 מיליארד דולר, אך השנה הוא כבר טיפס ל-2.4 מיליארד דולר, והתמקם בנוחות במקום ה-751 בדירוג האנשים העשירים בעולם.
מבחינה פורמלית, חברת איסט ליין נמצאת בבעלותה של חברת אחזקות בשם FMI Limited, הרשומה באי מאן. האי, שממוקם בים האירי, אינו שייך לאיחוד האירופי או לממלכה המאוחדת ומשמש כמקלט לצרכי מס. המבנה של חברת איסט ליין הוגדר בעבר על ידי האנליסט יוג'ין קורובין כ"מורכב ובלתי שקוף", והוא אף קבע כי "תנועות של נכסים ומזומן בין חברי הקבוצה חושפים את איסט ליין לסיכונים של המשך הליכים משפטיים".
בדומה לארמון בקיסריה, גם האחוזה הזו הצליחה לעשות לא מעט כותרות: בני הזוג רכשו אותה ב-2008 תמורת 18.5 מיליון דולר ותכננו להחריב אותה עד היסוד ולבנות מעליה מבנה חדש בשטח של 5,000 מ"ר. התכנית הראוותנית כללה בין היתר 26 חדרי שירותים, חנייה פרטית ל-12 מכוניות, חדרי מסז'ים, ופאטיו בצורת גיטרת גיבסון מחוץ לבית, שיוקף כולו על ידי פסלים מיוחדים, אשר הוגדרו בעיתונות המקומית כ"אלי גיטרות". המוטיב הרוקנרולי גרם להרבה גבות להתרומם, ובניו יורק מגזין ייחסו את הבחירה העיצובית לעובדה שבנו של קוגן, אלכס, הוא סינגר-סונגרייטר מתוסכל שניסה לשגר בעבר קריירה מוזיקלית בעזרת המיליונים של אביו. אלכס קוגן הוא הקים חברת תקליטים פרטית שנקראה Moon on Fire Organization, שבה שימש כנשיא וכאמן היחידי. אחרי ששיריו הרבים, בהם הלהיט המפוספס "Baby you're an Astronaut", לא בדיוק נסקו לשמיים, החליט לזנוח את החלום וסגר את החברה.
כך או כך, שכניו העתידיים של קוגן בגריניץ' ווילג' לא ממש התלהבו מהתכניות שלו, והקימו קול מחאה. בעיתונות המקומית זכה הפרויקט לכינוי "קוגנדו", על שם קסאנאדו, ארמון הקיץ האגדי של קובלאי ח'אן בסין. הוועדה לתכנון ולבנייה דחתה את התכניות של קוגן ולא הסכימה להעניק לו היתר בנייה – אלא שזמן קצר מאוחר יותר, בעקבות פשיטת הרגל של בית ההשקעות ליהמן ברדרס והצניחה הדרמטית במחירי הנדל"ן בניו יורק, חזרה בה. בינתיים היו אלה בני הזוג קוגן שהחליטו לוותר על התכניות הגרנדיוזיות שלהם בגריניץ' ווילג', ובחרו להותיר את האחוזה שרכשו על כנה, ולבנות את בית החלומות שלהם דווקא בקיסריה, רק בלי פסלים של אלילי גיטרות. בכל זאת, צריך לקצץ קצת בעלויות.
"צריך עוד פרויקטים מהסוג הזה בישראל, זה עושה רק טוב"
למרבה האירוניה, שמו של קוגן כמעט לא היה ידוע ברוסיה עד לעסקה בקיסריה, שהפנתה אליו את הזרקור התקשורתי, וזאת למרות שלפני כעשור הספיק להיות מעורב בשערורייה נדל"נית סבוכה למדי, מעין גרסה רוסית לפרשת הולילנד. הכל התחיל כשחברת איסט ליין קנתה בסוף שנות התשעים שטח של 230 דונם ליד מוסקבה, בו שכנה חברת לולים עצומה בשם לה קרימוזה, וזאת תוך הבטחה כי תכסה מחצית מחובות החווה, סכום של כמיליון וחצי דולר. אלא שקוגן ושותפו לא תכננו להשתמש בשטח כדי לגדל תרנגולות, והצליחו לשנות את ייעוד הקרקע ולהחליף את הלולים בקוטג'ים יוקרתיים. בעקבות העסקה טענו הרשויות בשנת 2000 שהשניים ביצעו מחטף באמצעות קשריהם בממשל, והפרשה, המכונה ברוסיה "פרשת החשבוניות השחורות", גררה הליכים משפטיים ארוכי שנים שהסתכמו, נכון לעכשיו, בלא כלום.
יתכן שהרתיעה של קוגן מחשיפה תקשורתית דווקא לא נובעת מהסקנדלים הנדל"ניים והעסקיים הרבים שלו, אלא מאלה הנוגעים לחייו הפרטיים, ובמיוחד ממקרה אחד, שבו פורסמה קלטת לוהטת שצולמה באחד מטרקליני נמל התעופה שבבעלותו, בה נראה לכאורה קוגן כשהוא מקיים מין אוראלי עם שני גברים בעלי חזות נערית. הסיפור דווח בעיתונות הרוסית באופן לקוני למדי, והווידאו נעלם מהרשת, וכיום ניתן למצוא אותו רק במספר מצומצם של בלוגים רוסיים. קוגן כמובן סירב להגיב, ומנמל התעופה דומודדבו נמסרה תגובה פורמלית בה נכתב כי "אנחנו מחשיבים את הווידיאו כתוכן בלתי חוקי המפר את זכויות הילד וכן את חוק תקשורת ההמונים, האוסר על הפצה של פורנוגרפיה. אנחנו עובדים כרגע עם סוכנויות שונות כדי שהווידיאו הזה יוסר באופן מיידי מהאינטרנט". בהנחה שאכן מדובר בקוגן, אפשר לשער שאשתו לא שמחה לראות אותו מתרועע עם נערים, מה שאולי מסביר את החלטתו הנדיבה לרשום את האחוזה בקיסריה על שמה.
נכון לזמן כתיבת שורות אלה, הארמון בקיסריה ממשיך לרקום עור וגידים. בנות הזהב מדביקות עלעלים משוחים בפז על הקרניזים המפוארים, והבנייה כולה צפויה להסתיים תוך כשנה. למזלו של קוגן, בניגוד לגריניץ' וילג', לשם בניית הארמון בקיסריה הוא לא היה צריך להשיג אישור מאף ועדה, משום שהחוק המקומי מאפשר להקים מבנה על 50 אחוז מהקרקע, יהיה גודלה אשר יהיה – כך על פי ישראל אייכל מחברת קיסריה הומז, הנדל"ניסט שסגר עם קוגן את העסקאות בתל אביב ובקיסריה ואותו אחד שגם מכר בעבר לגאידמק את ביתו. "צריך עוד פרויקטים מהסוג הזה בישראל, זה עושה רק טוב", אומר אייכל. "זה אולי ארמון בקנה מידה של ישראל, אבל חייתי 30 שנה באנגליה ויחסית לחלק מהנכסים שם זה קטן. אם בנאדם רוצה לבנות לעצמו כזה בית, שיבנה. אחרת גם יגידו לנו באיזה מסעדה לאכול ובאיזו מכונית לנסוע. אני לא יודע למה עושים כזה רעש מהסיפור הזה. אנחנו לא נמצאים בקום המדינה, יש שוק חופשי. תחשוב על כל מקומות העבודה שקוגן ייצור".
אבל כל רוב החומרים שבהם הוא משתמש מיובאים מחו"ל.
"זה נכון, אבל לא כולם. תראה, אין ספק שזה פרויקט גדול, לי באופן אישי זה מזכיר את ארמון ורסאי, אבל זה שהוא בחר לבנות משהו כזה זה הטעם שלו, אני לא יודע מה רוצים ממנו. הוא בסך הכל בנאדם מאוד נחמד, שלא רוצה שכולם ידעו כמה כסף יש לו ושיסתכלו עליו יותר מדי. הוא מאוד מחובר לקרקע".
אם הוא לא רוצה תשומת לב, למה הוא בונה ארמון?
"לא יודע, זה מה שהרוסים עושים. בשבילם זה לא כזה ביג דיל, זה פרויקט קטן. איך אומרים את זה ברוסית? מלינקי".