תינוק בהזמנה

כשהראל בן השלוש וחצי נכנס לפני חודש בצעדים קטנים ונמרצים למחלקת היולדות בבית החולים, הוא היה סקרן לפגוש את התאומות הטריות יעל ומעיין. "יש לי שתי אחיות", הכריז בגאווה בפני כל מי שעבר בדרכו. לא היה לו מושג שבאותו זמן שכבה דינה (שם בדוי) בת ה-38 במחלקת הנשים שבצדו השני של בית החולים והתאוששה מניתוח קיסרי.

דינה היא הפונדקאית שהרתה וילדה את יעל ומעיין, והראל עדיין צעיר מכדי לדעת על קיומה או להבין את המשמעות של רחם להשכרה. את הסיפור הארוך והמורכב שבסופו הגיעו התאומות לא סיפרו לו, והוא גם לא שאל – למרות שמעולם לא ראה את אמו סוחבת בטן הריונית או שוכבת במיטה במחלקת יולדות.

הוריו של הראל, נעמה (34) ואריק (39) אלפסי, חזרו הביתה מבית החולים בהרכב חדש: משפחה של חמישה. היום הם יושבים במטבח ביתם שברחובות ומתקשים להאמין שהכל מאחוריהם. התאומות ישנות בדממה בסלון, הראל משחק בחצר. זו נראית סצנה בנאלית לכאורה, אבל לא במשפחת אלפסי. אחרי שנעמה כמעט שילמה בחייה על לידתו של הראל, הבינו בני הזוג שהיא לא תוכל ללדת פעם נוספת, והחליטו להביא לעולם את ילדם השני באמצעות רחמה של אישה אחרת. "היינו בפירוש ברי מזל", מסכם אריק, אבל המזל הטוב החליט להתעכב על מפתן דלתם של האלפסים רק בסופן של כמה שנים קשות.

"הבנתי שיש סיכוי שאהיה אלמן"

הכל התחיל כשנעמה, מהנדסת תוכנה במקצועה, אישה בריאה ופעילה, נכנסה להריון ופעם אחר פעם נאלצה לעבור הפלות. "בגיל 28 נכנסתי להריון ושבוע לאחר מכן התחילו לי דימומים קשים ועברתי גרידה", היא משחזרת, "שנה לאחר מכן, אחרי ­הרבה ניסיונות, הצלחתי שוב להיכנס להריון, אלא שבסקירת מערכות בשבוע ה-20 אמרו לי הרופאים שלעובר אין דופק".

נעמה נאלצה לעבור לידה של עובר מת בשבוע 20 להריונה, אבל לא אמרה נואש. היא החלה לקבל טיפולים הורמונליים, ואחרי סיבוב טיפולים נכנסה להריון בפעם השלישית, אלא שאז התגלה שהעובר מתפתח במקום מאוד לא שגרתי, בין הרחם לחצוצרה, ולמעשה מסכן את חייה. הרופאים החליטו להמיס את ההיריון באמצעות זריקה כימותרפית, אלא שהיריון לא נמס עד הסוף ונעמה שוגרה לניתוח נוסף.

"אז כבר התחלנו להישבר", מספר אריק, "הגענו לרופא והוא אמר לנו: 'חבר'ה, אני יכול לחלוב מכם את הכסף כמה שתרצו, אבל חבל לי עליכם. זה לא יוביל לשום מקום'. זה היה רגע קשה מאוד. נעמה הייתה יותר קשוחה אבל אני כבר לא יכולתי לעמוד בזה יותר. בכי, תסכול, הבית בוער. כמה כבר אפשר לעבור? די, אני רוצה לגמור עם זה. מצד שני, מי הוא שיגיד לה שהיא לא יכולה להיכנס להריון?". 

אריק ונעמה החליטו לעשות ניסיון אחרון להרות. "ביקשנו מהרופא לבצע 'הזרעה' (החדרת מנת זרע לרחם באופן מלאכותי, במסגרת תהליכי הפרייה – א.ר.) אחרונה לפני שאנחנו מתייאשים", מספרת נעמה. "החלטנו לנסוע לטנריף מיד אחרי הפרוצדורה לטיול של שבוע, לשכוח מהכל. יום לפני הטיסה עשיתי בדיקת דם רגילה, ובערב נכנסתי לאינטרנט לראות מה התוצאה". "פתאום אני שומע אותה קוראת לי: 'אריק בוא מהר, נכנסתי להיריון!'", ממשיך אריק בהתרגשות. "אני שומע את זה ואני רועד. מה עושים עכשיו?".

האלפסים החליטו לא לדחות את הטיול, למרות ההיריון, ולהמשיך כרגיל. "החלטתי שאני לוקחת את הטיול הזה עד הקצה", אומרת נעמה, "אם כבר עברתי כל כך הרבה, אז לפחות שאני אהנה". כשחזרו הביתה התברר, להתרגשותם העצומה, שההיריון תקין.

אך המזל הטוב לא נשאר בשכונה זמן רב: כשהייתה בשבוע 13 הובהלה נעמה  לבית החולים עם כאבים חזקים ברחם. התברר שצוואר הרחם כמעט ונמחק לגמרי והתעורר חשש גדול שההיריון לא יחזיק מעמד. היא עברה ניתוח לתפירת צוואר הרחם, ונאלצה לשכב במחלקה לסיכון גבוה במשך חצי שנה, כמעט ללא תנועה, מחשש להפלה. "אלה היו ימים קשים מאוד", היא מספרת, "במשך שישה חודשים הייתי כמעט ללא תנועה חוץ מלרדת לשירותים או לאכול, ובכל שבוע התפללתי לסיים אותו ולהגיע לשבוע הבא, רק למשוך את ההיריון כמה שאפשר".

אריק, מפקח עצמאי בתחום הביטוח, הגיע למחלקה בכל בוקר ובכל ערב לשהות לצד אשתו. הימים הזדחלו באיטיות רבה, אבל כל שבוע שעבר השניים ציינו בחגיגה קטנה. "אריק היה מגיע עם פרחים ובלונים, ושמחנו שנגמר עוד שבוע ושההיריון מחזיק", מחייכת נעמה. "היא הייתה חדורת מטרה, לא עניין אותה כלום", אומר אריק, "אין לי מושג איך היא עשתה את זה".

ההתעקשות של נעמה עבדה, והיא הצליחה להגיע לשבוע 35, אז נולד הראל, בריא ושלם בניתוח קיסרי. אלא שבמהלך הניתוח החל מצבה של נעמה להידרדר. "עמדתי מחוץ לחדר הניתוח ושמעתי בכי של תינוק", אריק נזכר, "אבל נעמה לא יצאה משם הרבה זמן. לא הבנתי מה קורה, הייתי נורא מבוהל".

הרופאים הצליחו לייצב באופן זמני את מצבה של נעמה, אך הוא המשיך להתנדנד במשך שבועיים. באחד הלילות, כשאריק פרש לכמה שעות הביתה, הגיע טלפון בהול המבשר לו שנעמה מועברת לטיפול נמרץ. "יצאתי החוצה מיד לכיוון האוטו, ורק אחרי שהתחלתי לנסוע שמתי לב שאני בתחתונים", הוא מספר, היום עם חיוך קל על פניו. "כשנכנסתי לטיפול נמרץ חשכו עיני. הגוף של נעמה לא הצליח לחמצן את מנות הדם הרבות שהיא קיבלה והיה חשש חמור לחייה. ראיתי שלא מאזנים אותה וראיתי את ההבעה של האחיות, שגם הן נלחצות, ופתאום הבנתי שיש סיכוי שאני אהיה אלמן".

איזה רגשות עולים?
"עד אובדני. אין מצב שאני חי ככה, אין מצב שאני שורד את זה".

אבל יש לך ילד.
"אז מה? לא הבנתי מה זה ילד. אמרו לי שזה הבן שלי, אז מה אם אמרו? בראש, אני לא שם. אני צריך את עסקת החבילה, באתי לקחת שניים, לא אחד. רציתי לצאת משם איתו ועם אמא שלו".

במשך שבועיים אריק התנדנד בין תקווה לייאוש. נע בין הפגייה לבין טיפול נמרץ, "מקבל את החיוך בפגייה ואת הדיכאון בטיפול נמרץ", הוא אומר. נעמה ראתה את התינוק שלה רק בתמונות שאריק צילם לה בסלולרי. "פחדתי נורא שאני לא אצא מבית החולים", היא אומרת, "שאני לא אראה יותר את הילד שלי. הגעתי עד הנה כדי לחזור הביתה, לא כדי להשאיר אותו לבד".

למרבה המזל התחזיות הרעות לא התממשו ומצבה של נעמה התייצב. שבועיים לאחר האירוע היא שוחררה מטיפול נמרץ וכמה ימים מאוחר יותר חזרה סוף סוף הביתה עם הראל הקטן. 

"פתאום אומרים שיש לנו תאומות"

חצי שנה עברה, ובני הזוג התחילו לחשוב על הרחבת המשפחה. מצד אחד היה ברור להם שהם רוצים עוד ילד ("לא היינו משאירים את הראל לבד", אומר אריק), אבל גם היה ברור שאחרי כל מה שנעמה עברה, היא לא יכולה לשאת עוד היריון. השניים החליטו לפנות להליך של פונדקאות. "הבנו שזה עסק יקר ואמרנו שלא משנה מה – אנחנו הולכים על זה", מסביר אריק. "התקשרנו למשפחה ואמרנו להם שכל אחד ישים כסף. כולם הביאו, כל אחד שם כמה שאפשר. אנחנו שמנו את כל החסכונות, וככה גייסנו את הסכום".

התשלום הבסיסי לפונדקאית בישראל עומד על 160,000 שקל. על כל בדיקה והליך רפואי, כגון מי שפיר או דילול עוברים – משולם סכום נוסף, שנקבע מראש. על לידת תאומים משולמת תוספת של 15,000 שקל. וישנם תשלומים נוספים: ליווי פסיכולוגי: 9,000 שקל (מופקד בקרן נאמנות למקרה הצורך); ליווי משפטי: 4,000 שקל; קופה קטנה (הוצאות בגדים, נסיעות וכדומה): 6,000 שקל. העלות של איתור פונדקאית באמצעות חברה מלווה עומדת על כ- 50,000 שקל. חשוב לדעת שהתשלום לפונדקאית בחו"ל עומד על כשליש מהסכום, אך לא כולל הוצאות נסיעה.

ההליך מאושר בישראל לכל אישה נשואה (עם ילד אחד או ללא ילדים) שאינה יכולה להתעבר או לשאת הריון מבלי לסכן את בריאותה. אריק ונעמה בחרו לפנות לפונדקאית ישראלית – תהליך ארוך ומסובך יותר, שבמהלכו עוברים בני הזוג בדיקות גופניות ונפשיות. הליך פונדקאות בחו"ל אמנם פשוט וזול יותר, אך בסופו נאלצים ההורים לאמץ את הילד. "לא רצינו לאמץ את הילד שלנו", אומרת נעמה,  "וגם רצינו להיות קרובים לפונדקאית, לא לעשות את זה בשלט רחוק".

לאחר שקיבלו את אישור ועדת משרד הבריאות, פנו אריק ונעמה לאיתור פונדקאית ונעזרו בחברת "חיים חדשים", המחברת בין הורים לפונדקאיות ומלווה אותם. אז גם פגשו לראשונה את דינה (שם בדוי) – אישה נשואה ואם לילד בן 13 מאזור השרון, שהחליטה להיות פונדקאית לאחר שנקלעה לחובות.

בשיחה טלפונית עם דינה היא מסבירה שהיא חושבת על פונדקאות כבר שנים, אבל שבעלה לא הסכים. "כשנכנסנו לבעיות כספיות כבר לא הייתה לנו ברירה. החלטנו ללכת על פונדקאות", אומרת דינה. היא עבדה אז כסדרנית סחורה בסופרמרקט, במשמרות ארוכות, והביאה הביתה רק 4,500 שקל בחודש. "רציתי לסגור את החובות וללדת עוד ילד משלי", היא מספרת, "לגדל ילד זה יקר". 

דינה ובעלה נפגשו עם הזוג אלפסי, לא בלי חששות. "היה לי חשוב שאלו יהיו אנשים נחמדים ולא נודניקים", מודה דינה, "פחדתי שהם ירצו לדעת הכל ויציקו לי כל הזמן, אבל כשפגשתי את אריק ונעמה ראיתי שהם בסדר גמור: אנשים פשוטים, עדינים, רגועים. שמחתי מאוד שהם אהבו אותי". 

"מהרגע הראשון היה ברור לנו שהיא מתאימה", מוסיף אריק, "החשש הגדול הוא שהפונדקאית לא תשמור טוב על ההיריון: תעשן, תשתה, אין לך שליטה על שום דבר מהרגע שהעובר שלך נמצא ברחם של אישה אחרת. אבל די מהר הרגשנו שאפשר לסמוך עליה".

בפגישה הראשונה שיתפה נעמה את דינה רק בחלק קטן מהקשיים עד לידתו של הראל. בפגישות הבאות, ובשעות שצברו בחדרי המתנה לרופאים, הסיפורים התרבו. "היה לי עצוב מאוד לשמוע שנעמה כמעט נפטרה בבית חולים", אומרת דינה. "מאוד קיוויתי שנצליח. ידעתי שזה יתן להם אושר גדול".

כדי שהביצית של נעמה תיקלט ברחמה של דינה, שתיהן שמרו על תיאום מוחלט. "הייתי צריכה להתקשר לנעמה ברגע שהגיע המחזור, גם אם זה קורה באמצע הלילה", מסבירה דינה, "ואז נעמה התחילה להזריק הורמונים והלכה לבצע שאיבת ביציות. הביציות עברו הזרעה ושבעה ימים אחרי אני עברתי הזרעה".

את זוכרת את היום הזה?
"בוודאי. נעמה הייתה איתי בחדר של הרופא. זה לא כאב בכלל. יצאנו, התחבקנו, התנשקנו, ואיחלנו 'בהצלחה' אחת לשנייה". לתדהמת כל הצדדים, ההיריון נקלט כבר בהזרעה הראשונה. "התקשרתי מיד לאריק ואמרתי לו: בקיץ אתם תהיו עם תינוק ואני אהיה עם כסף".

באולטרה סאונד הראשון אף אחד מהארבעה לא נשאר אדיש. "זה היה נורא מרגש", מספרת נעמה, "פתאום אומרים לנו שיש שניים. היינו בשמיים". גם דינה הופתעה, אך מודה ש"חששתי שהגוף שלי לא יעמוד בהריון כפול, אבל הכל היה בסדר".

נעמה ואריק קבעו את התורים לבדיקות, הסיעו והחזירו והשתדלו מאוד לא להציק יותר מדי. "לא רצינו לתת לה את ההרגשה ש'קנינו' אותה. שכרנו את הרחם שלה, לא יותר מזה", אומר אריק. "אבל הרגשנו שזה ההיריון שלנו", מוסיפה נעמה, "בכל בדיקה עצרנו את הנשימה לפני ששמענו שהכל בסדר. שאלנו המון שאלות, פחדנו מכל תקלה. אנחנו הרי למודי אכזבות". 

הייתם בכל בדיקה אצל הרופא?
נעמה: "כמעט. כמובן ששאלנו את דינה אם אפשר להיכנס, בבדיקות וגינאליות חיכינו בחוץ".

 איך הרופאים הגיבו למשלחת של ארבעה?
 "זה היה תמיד מצחיק. הם שאלו, ומישהו מאתנו תמיד היה צריך להסביר".

"ידעתי כל הזמן שהתינוקות לא שלי"

דינה סחבה את ההיריון שמונה חודשים וחצי דינה, מסתירה מהסביבה שהעוברים אינם שלה. "סיפרתי רק למשפחה וחברים קרובים, ולא לאנשים בעבודה", היא אומרת, "אחרי הלידה לא חזרתי לעבוד שם, כך שלא הייתה לי  בעיה עם זה".

איך הרגשת כשראית את העוברות באולטרה סאונד?
"כל בדיקה הייתה מרגשת. לראות איך הן מתפתחות, דוחפות אחת את השנייה ברגליים. פעם אפילו ראינו שאחת מהן מפהקת. התרגשתי בשביל נעמה ואריק שזה מצליח. הייתי גם מאוד גאה בעצמי שאני מסוגלת לעשות את זה, להביא תאומות לעולם".

מה סיפרת לילד שלך?
"לבן שלי היה הכי קשה לספר, כי כבר הרבה שנים הוא רוצה אח. יום אחד הוא ראה שאני מסדרת את בגדי ההיריון, ושאל: 'מה זה, את בהריון'? עניתי: 'כן אבל זה לא בשבילנו. אנחנו עוזרים למשפחה אחרת להביא ילדים ואנחנו נרוויח כסף'. השאלה הראשונה שלו הייתה – 'מה, אמא, בגדת באבא'? זה היה מצחיק. הסברתי לו שאנחנו צריכים את הכסף הזה. הוא לא כעס, הוא קיבל את זה".

לקראת סוף ההיריון נקבע לדינה ניתוח קיסרי, אלא שיומיים לפני הלידה המתוכננת החלה ירידת מים. "טסנו לבית החולים וראינו שדינה בהיסטריה. העוברות התהפכו, ובבית החולים לא הסכימו להכניס אותה לניתוח", נזכרת נעמה. "היא לא הייתה מוכנה בשום אופן לעבור לידה רגילה". ודינה מאשרת: "לא רציתי לחוות את כל התהליך של הצירים והכאבים. רציתי שיוציאו אותן ממני וזהו". בבית החולים החליטו להישמע לבקשת היולדת ובגלל הנסיבות המיוחדות לאפשר בכל זאת לקיים ניתוח קיסרי.

בחדר הניתוח בעלה של דינה היה לצידה, אריק ונעמה חיכו בחוץ. "פתאום שמענו בכי ראשון", מספר אריק, "התרגשנו בטירוף, ואז חלפה דקה שלמה – ולא שמענו את הבכי השני. זו הייתה הדקה הארוכה ביותר בחיים שלי". אחרי שגם התינוקת השנייה הגיחה ופרצה בצווחות רמות, אריק ונעמה בכו כמו ילדים קטנים. "פרקנו את כל ההתרגשות, הפחדים, את כל מה שעברנו. התרגשנו יותר מאשר בלידה הראשונה של הראל", אומרת נעמה.

"לא בכיתי בלידה, שמחתי מאוד שהן יצאו ושהכל בסדר", אומרת דינה, "בכיתי אחר כך, כשהגעתי הביתה, כשאף אחד לא ראה. הבן שלי היה בבית הספר ובעלי היה בעבודה והיה לי עצוב. כשנכנסתי לראות מה מצב החשבון, וראיתי שנכנס לי כסף, הבנתי שהכל הסתיים והכל בסדר".

"מעצבן אותי שזה עסק לעשירים בלבד", אומר אריק, "כואב לי שרק מי שיש לו כסף יכול ללכת על הליך כזה. חברות הביטוח צריכות לבטח למקרים כאלה".

דינה ובעלה כיסו את חובותיהם ושוקלים כרגע מה לעשות עם הכסף שנשאר. "זו הפעם הראשונה שיש לנו כל כך הרבה כסף בחשבון", היא אומרת, "אנחנו רוצים לנסוע לחו"ל לחופשה, ביחד עם הבן שלנו". 

חששת מהרגע שבו תפגשי את הבנות?
"זה היה מרגש. רק יום קודם הן היו בבטן שלי. אבל ידעתי כל הזמן שהן לא שלי, הן של נעמה".

היית רוצה לראות אותן גדלות ומתפתחות?
"כן, הייתי רוצה, אבל אני מרגישה שזה לא נכון. הן לא צריכות לדעת שהן לא גדלו בבטן של אמא שלהן. אני מעדיפה לא לראות אותן, כדי שלא יהיו לי רגשות כלפיהן".

ומה הלאה?
"אני חושבת על הילד שיהיה לי ומתכננת עוד היריון, בעוד שנה בערך. כן, בטח שיהיה לי". 

 >> לכל כתבות המגזין